שיר, תמונה ואוראלי.

'מאוכזב?'

'בדיוק. אני חושב שזו הסיבה ל... מה שקרה לי.' הוספתי במבט חולמני, צולל עמוק אל נבחי זכרונותיי.

'זה קשור אליי?' שאל השטן בדאגה. השבתי בחיוך מרגיע.

'לא. אני חושב שזה קשור לעובדה שבתור ילד ציפיתי לכל כך הרבה.'

'אבירים, קוסמים ותגמול על מעשים טובים?'

'אולי האחרון מבין השלושה. אנשים קוראים לי דכאוני, אבל למעשה אני היחיד מבין כולם שלא מוכן להשלים עם הרעיון שזה מה יש.'

'אז בחרת להפוך את השטן לחבר הכי טוב שלך?'

צחקנו.

'האמת-' עצרתי על מנת לחכך את גרוני.

'זה נורא פשוט. אתה יודע מה יצא לי לחשוב לאחרונה?'

הוא לא הגיב.

'אם אני לא מאושר, מדוע לא להיזכר בפעם האחרונה בה הייתי מאושר - לבדוק מה היה לי אז, מה יש לי היום, ובעיקר מה היה בין לבין.'

'ישנם ממצאים מעניינים?' אמר בחיוך מלא שיניים.

'אני חושב שכן. הם שכנעו אותי שאושר הוא תגמול של תהליך הנמשך שבעים וחמש שנים בממוצע. הם קוראים לו החיים, ומוסיפים אנחה גדולה בסוף. כנראה שלא הבנתי באנחות

בימים ההם.'

נאחנתי.

'הפסיכולוג שלי חושב שיש לי חרדה חברתית.'

'גם שלי' אמר השטן בעצב, התרומם והוסיף – 'תיכון הייתה תקופה נוראית בעבורי.'