שיר, תמונה ואוראלי.

'אתה יודע על מה חשבתי לאחרונה?' התחלתי.

הוא הניד את ראשו בהאזנה.

'אנו חושבים שהאור סביבנו הוא טבעי, המצב הנורמטיבי. זה לא. המצב הטבעי היא החשיכה, לא המצב המלאכותי שיוצרות קרני השמש. היקום הוא חשוך במהותו, זו הכול אשליה.'

נשענתי על עדן החלון, מביט אל אור הכוכבים.

'אפילו הכוכבים יכולים להיות אשליה. עד שהאור שלהם מגיע אלינו, יכול להיות שהם עצמם כבר מזמן לא שם. היית מאמין? הירח יכול היה להיעלם לפני כמה שניות, ואנו עדיין היינו רואים אותו, מאמינים שהוא שם.'

הרגשתי רוח צוננת חודרת אל עיניי הדומעות.

'אנשים שתופסים את המציאות דרך עיניהם, לא באמת מחוברים אליה. אולי עדיף פשוט לעצום עיניים.' מלמלתי לעצמי.

'השתנית.' הוא השיב בקול נמוך.

התעלמתי.

'אני מבין עכשיו. אושר זו המצאה של אנשים עצובים, הוא קיים רק בעבור אלה אשר מחפשים אותו. מעט כמו הכוכבים – האור שלו כ"כ בוהק, כ"כ אמיתי, אך לעיתים אין דבר מאחוריו.''

עצמתי את עיניי.

הוא כבר לא היה שם.