שיר, תמונה ואוראלי.

'הדבר הקשה ביותר לקבל היא העובדה שכל חייך הם למעשה תוצר של נסיבות.'

זרקתי אל האוויר ללא הקשר ברור.

'אני מרגיש שזה הולך לאנשהו.'

חייכתי.

'כוונתי היא כזו: כאשר אנו נולדים, אנחנו מקבילים לחוט ארוך של צמר. הוא ישר, נקי, ללא כל קשרים וסיבוכים. עם הזמן, החוט הזה – נקרא לו חוט החיים - מתחיל להתפתל, לנסות ליצור מעצמו משהו – סוודר יפה, כובע חמים. רבים מהנסיונות האלה נכשלים, כולם למעשה. אתה מבין אותי?'

'סוודר.' השיב בעוקצנות.

'בדיוק, סוודר. 30 שנים לאחר מכן, אנחנו הופכים לכדור צמר מלא בסיבוכים וקשרים פנימיים שפרויד עצמו לא יכול לפרום, ובלית ברירה אנחנו קוראים לעצמנו הסוודר הכי מיוחד בעיר. כדור צמר מזוין, אתה מבין על מה אני מדבר? ניסית פעם לפרום אחד מהדברים האלה?'

'סריגה, פרימה של כדורי צמר בפרט, לא נמנים בין תחביביי – אך אני מבין לאן אתה חותר.'

נאנחתי קלות, מבט חולמני ממסך את פניי.

'אני חושב שכמות הקשרים שאני צריך לפרום היא בלתי אפשרית. כל פעם שאני עולה על קשר ופורם אותו, אני מגלה קשר נוסף, חבוי עמוק יותר בפנים. בכלל, ברגע שאתה מתחיל להבין שרוב התכונות, האמונות והעקרונות שלך הם שם יפה לקשרים, זה לא נגמר.'

'חשבת פעם לחתוך?'

'לאן?'

'מספריים. פשוט תחתוך. אם לפרום כבר לא עוזר, תחתוך.'

'יש בזה משהו.'

עצרתי לחשוב.

'הדרך היחידה לחזור לשפיות, אושר כלשהו, היא לחזור למצב הראשוני של חוט.' המשכתי. 'בלי סיבוכים, בלי סוודרים. אני רוצה להיות חוט, שום דבר יותר. זהו המצב התמים והנקי, לפני שאתה נהיה תוצר של מורכבויות פסיכולוגיות. בלתי נתפס כמה שכל צעד שלי מונע ע"י פחד, או תגובה של מערך הגנה משוכלל שהתפתח בי ללא ידיעתי בגלל ההוא שדפק לי מכות בכיתה ב'.'

'וההיא.'

'וההיא.'