שיר, תמונה ואוראלי.

ועם רדת החמה, דבר לא משתנה.

כמו זאבים המייללים לאור ירח, אשר משתוקקים באופטימיות אינפנטילית לקריצתו המאחרת להגיע כל לילה מחדש, ממשיכים אנו לקוות לנשיקת יוצר, למתמטיקאי קיומי שילביש נוסחה על מכאובים ויצריים רגשיים.

 עם נימה דרמטית וכואבת אך אסתטית להחריד, כמו ריקוד בלט רוסי, רוקדים אנו לנצח כברווזונים מכוערים בסחבות ברבור.

ולימים, דבר לא משתנה.

צלילים נטווים, מאהבים שוכבים, מבנים מתרוממים, אך דבר לא משתנה.

קמטים חובקים פנינו, עורנו נושק לרצפה, קרובינו מפיחים נשמתם, ודבר לא משתנה.

ואני מסתכל מהצד, כמו זאב המיילל לאור ירח, משתוקק למענה רגשי מפיסות אדמה מרוחקות.

מביט לאחור, מביט לעתיד, ותוהה מה באמת חשוב.

האם זו אהבה, האם זו תכלית, או שמא זו הנהנתנות.

ובעוד השמש ממשיכה לשקוע, בפעם המי יודע כמה, שאלותיי נותרות ללא מענה, ודבר לא השתנה.

אפילו לא יללותיי.

 אפילו לא אור הירח.

הדרך היחידה להיות מאושר היא להלחים אוזניות לעור התוף