שיר, תמונה ואוראלי.

ועם רדת החמה, דבר לא משתנה.

כמו זאבים המייללים לאור ירח, אשר משתוקקים באופטימיות אינפנטילית לקריצתו המאחרת להגיע כל לילה מחדש, ממשיכים אנו לקוות לנשיקת יוצר, למתמטיקאי קיומי שילביש נוסחה על מכאובים ויצריים רגשיים.

 עם נימה דרמטית וכואבת אך אסתטית להחריד, כמו ריקוד בלט רוסי, רוקדים אנו לנצח כברווזונים מכוערים בסחבות ברבור.

ולימים, דבר לא משתנה.

צלילים נטווים, מאהבים שוכבים, מבנים מתרוממים, אך דבר לא משתנה.

קמטים חובקים פנינו, עורנו נושק לרצפה, קרובינו מפיחים נשמתם, ודבר לא משתנה.

ואני מסתכל מהצד, כמו זאב המיילל לאור ירח, משתוקק למענה רגשי מפיסות אדמה מרוחקות.

מביט לאחור, מביט לעתיד, ותוהה מה באמת חשוב.

האם זו אהבה, האם זו תכלית, או שמא זו הנהנתנות.

ובעוד השמש ממשיכה לשקוע, בפעם המי יודע כמה, שאלותיי נותרות ללא מענה, ודבר לא השתנה.

אפילו לא יללותיי.

 אפילו לא אור הירח.

הדרך היחידה להיות מאושר היא להלחים אוזניות לעור התוף

זו תובנה עצובה.

להבין,

שאין דבר.

רק אתה, ומה שאין לך.

מסכות רבות חבקו את פניי.

תפאורות סבוכות גיבו את שגעונותיי.

פסקול אחד הוחלף במשנהו להמחיש את רגשותיי.

כותרות שנונות פיצו על פחדיי.

דמעות מלוחות הציפו את שקריי.

ורגעי שפל סחטו מקרביי את כל תובנותיי.

מגיע השלב, בו אתה מביט לעצמך עמוק בעיניים.

משיל את הבולשיט, מקלף את כל קליפות הבצל, מזיל דמעה או שניים, ומעניק גזר דין.

עומד עירום מול עיניים חודרניות וביקורתיות, וטורף את סתירות המציאות כמו היו הארוחה האחרונה והראשונה של חייך.

ואז, עומד שם אדם.

לא משורר.

לא יפה תואר.

לא מצחיקן.

אדם. ש,

לא רוצה לחפש את עצמו עם מבט עמוק ומלנכונלי בעיניים.

לא רוצה לשמור על פאסון גברי ומלא ביטחון של גיבור המאה.

לא רוצה להיות אמן רגיש ומורכב שמרחיק בכאב כל יד מושטת.

לא רוצה להיות זה שאף פעם לא השתלב, ופיצה את עצמו עם פנטזיות.

לא רוצה להיות זה שתמיד השתלב, ואף פעם לא נגע עמוק.

לא רוצה לארוג זהות בקפידה רק כדי להסביר מי הוא.

בלי עצבות, בלי מלנכוליות, בלי זיוני מוח,

רק.

אני לא יודע.

באמת לא.

גמר חתימה טובה.

זיון שכל רומנטי.