|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
להתכונן לחיים
I want to capture the infinite moment of life, without a begining, without an end, but that which is - Such is my idea of a short story
ואנו עושים זאת.
יום אחר יום, אנו עושים זאת.
אני מכיר אנשים שלומדים ועובדים מחצית מחייהם, כל זאת תחת האמונה שאי שם באמצע הם יתקלו ולו לרגע בתחושת השלווה והאושר העילאית.
אמר אדם חכם כי העולם הוא במה, ואנו השחקנים, אך ההיפך הוא הנכון לטעמי.
חיינו אינם ההצגה עצמה, אלא ההכנות לקראתה. אנו בונים את התפאורה, משננים את הדיאלוג, שוכרים את השחקנים, מחפשים את האולם הנכון - וכשהכול מוכן להתחיל במופע עצמו, רבים מאיתנו מקבלים פיק ברכיים, או פשוט כה רגילים לעמוד מאחורי הקלעים ולפנטז על מחיאות הכפיים, ששם אנו מחליטים להישאר. מאחורי הוילון.
זוהי תגלית נוראית, להבין כי איני חי דבר מלבד התדמית שלי.
איני חי כעצמי, אלא את הרעיון של עצמי כפי שהייתי רוצה להיתפס.
אני מדבר שפת פילוסופים, לובש אופנת מעצבים, אוכל מאכלי שפים, מסתפר תספורות חתיכים, בוכה דמעות מופעים, וכותב מילות חכמולוגים.
המציאות היא שאיני דבר מהללו, אלא נשמה תוהה שנכנסת למשבצת הכי נסבלת לקיום השקר בכל רגע נתון.
ללכוד את אלוהים בין תוים
|
נכתב על ידי
,
9/8/2008 13:01
בקטגוריות סיפרותי, שחרור קיטור, אהבה ויחסים, אופטימי, אינטרנט, סיפורת, סיפורים קצרים, כתיבה, הגיגים, אומנות
הצג תגובות
הוסף תגובה
הוסף הפניה
קישור ישיר
שתף
המלץ
הצע ציטוט
תגובה אחרונה של מגדל(א)ור . ב-12/8/2008 21:35
|
חציה לעולם הצבע
ביום כזה או אחר, הוא עמד שם.
התאריך לא היה כ"כ חשוב, גם לא מה לבש ובטח לא מזג האוויר שיכל להיות שמשי ולוהט כפי שייתכן כי היה קריר וקודר.
נעליו לא היו חשובות, סידור שיערו היה זניח והשעה המדויקת באמת לא תורמת לסיפור.
אנשים עברו הלוך ושוב, מכוניות השוויצו בכל צבעי הקשת, ניחוחות המאפיות גלשו אל נחירי התושבים, אך כל זאת לא היה חשוב.
ביום כזה או אחר, הוא עמד שם, אחז במקלו ונקש קלות בשולי המדרכה.
העולם היה צבעוני, אך שלו היה חשוך. הוא שמע את געירת מנועי המוכניות, ואמנם היה הדבר בעל חשיבות הרתעתית, זה לא עזר לו ביום הזה שהיה יכול להיות גם כל יום אחר. הוא לא היה צריך לראות בשביל להניח שאף נהג לא יעז לעצור את זרימת התנועה בעבור קשיש עיוור אחד, ולמרות שלא ידע מהי השעה המדויקת, ידע מנסיונו שהוא יכול לעמוד שם עוד זמן רב.
ביום כזה או אחר, הוא עמד שם, ותיק מכדי להתמרמר על גורלו.
התאריך לא חשוב, השעה זניחה, ומזג האוויר הוא עניין של נוחות. דבר אחד קרה באותו יום שלא קרה באף יום אחר, תחת שום מזג אוויר, באף רחוב אחר או תאריך מסוים. זרוע דקה אחזה בשלו ומשכה בביטחון. קולה הצעיר החל לזמר באוזנו עודה מושכת אותו מעבר לכביש, ובהמשך הרחוב.
'רחוב לקסינגטון עמוס היום. מכונית אדומה עם נהג רגזן עוצרת לך בלית ברירה שעה שאתה מתחמק מפיסת הבטון העקומה בכביש הארור.
אתה משלים את החציה בחיוך מלא ביטחון, אישה צעירה עם מחשוף עמוק ושיער אדמוני חושפת בפניך חיוך מלא שיניים לבנות.
גברת פיטצטר עומדת בפתח מאפייתה, הו, ניחוח הלחמניות הזהובות מעורר את תיאבון כל העוברים.
האם אתה מבחין בכלב המגודל שרודף אחר החתול השמן? החתול ודאי יכול לבלוע את הכלב לו רצה, כמה משעשע.
והנה, הנה הנגנים. להקת הרחוב המדהימה בכל העולם כולו, מנגנת רק בשבילך. הכינריסט המולדובי, האקורדיאונסט הצרפתי והגיטריסט הליטאי מזמרים ומחייכים כאות תודה למטבע שילד קטן מניח במזוודתם. תינוק זעפן בעגלה לבנה מתמרמר על העולם, ואמו רוכשת בעבורו סוכריה ירקרקה על מקל בכדי להרגיעו.
ביתך מבצבץ בקצה הרחוב, מרפסתך הכחולה קורצת ומבריקה תחת קרני השמש, מברכת את שובך הביתה.
אנחנו כעת מגיעים לסיומו של הרחוב, ואותו נהג רגזן במכונית האדומה נקלע לפנינו שוב, הוא עוצר באדיבות, ואתה חוצה.'
היא הרפתה מזרועי ונעלמה.
הסיפור מבוסס על סצינה מסרט שאני מאוד אוהב, כפי שתראו בשיר הבא:
לחצות את הכביש
| |
אח קטן בחליפה
היה זה ה-25 ליולי בשנה שעברה שקיבלתי את מתנה היום הולדת ששינתה את חיי.
אימא הזהירה אותי כי מדובר במתנה מעט שונה, ואני מוכרחה להודות כי הייתה רחוקה מכל בובה או נעליי הבלט שדמיינתי בעין רוחי.
'את מוכנה?' אמרה אמא בהתרגשות, ובטרם עניתי כבר משכה אל פתח הסלון ילד קטן ומבויש לבוש בחליפה ועניבה כמו ג'נלטמן המקדים את גילו. 'זה אחיך החדש, קוראים לו אלק.'
אני זוכרת כיצד בהיתי בילד הקטן שלא העז להרים עיניו מהרצפה - עניין חשוד בהתחשב בעובדה שאפילו שטיח הגון לא יכולנו להרשות לעצמנו - ותהיתי האם ייתכן כי אח קטן יכול להגיע כבר בגודל כזה. רציתי לשאול את אימא אם לא כאב לה, כי לוני הבן של השכן אמר שאחים קטנים יוצאים לאימא מהטוכאס, ואלק באמת מאוד גדול בשביל אח חדש.
האמת שאלק נשאר כמו שהוא הגיע, גם מבחינת הגודל וגם מבחינת הביישנות. הוא המעיט לדבר, ולא העיז להרים מבטו בפני אנשים זרים, רק בפניי ובפני אימא - וגם זה לקח זמן. בהתחלה אני מודה שקצת התאכזבתי ממנו כי מצד אחד הוא שתק כמו בובה, אבל מצד שני הוא לא נתן לי להלביש אותו בשמלות ונעליים יפות. אז במקום, לקחתי אותו איתי לכל החברות הטובות שלי וסירקנו ואיפרנו ולפעמים אפילו סיפרנו אותו, ואימא הייתה מתרגזת כשהיה חוזר הביתה עם שיער ארוך בצד אחד של הראש וקרחת בצידו האחר.
לא לקח לי הרבה זמן עד שהתחלתי לאהוב את אלק, ואני יודעת שגם הוא אהב אותי בגלל שהיה בוכה בכל פעם שהייתי הולכת לבית ספר והוא היה הולך לגן. פעם אחת הוא אפילו רץ מהגן כל הדרך לכיתה שלי ודפק על החלון באמצע השיעור. המורה מאוד כעסה, כל הכיתה צחקה, ורק אלק שכמובן לא הרים את הראש בכה בשקט.
אני מאוד אוהבת את אלק, באמת. אפילו יותר מבובות ונעליי בלט יפות, ואני יודעת שהוא גם אוהב אותי. פעם אחת הוא אפילו אמר לי. כשגדלתי קצת אימא הרשתה לי לקחת אותו לגן לבד לגמרי, ואלק מאוד היה מאושר כי אם הוא קצת פחד באיזשהו יום לא הייתי מכריחה אותו להיכנס כמו אימא. אז יום אחד בדרכנו לגן, אלק אמר לי שהוא מאוד רוצה שאני אעזור לו. 'במה אתה צריך עזרה, אתה בן 5' אמרתי. אלק השפיל את ראשו ואמר - 'בקי, את מאוד טובה אליי, אולי תבואי איתי לבית הקברות?'
'מה יש לך לעשות בבית הקברות?' שאלתי שוב,
ואלק ענה לי 'בבקשה בואי איתי, מחביאים שם את אימא שלי בתוך בור, תעזרי לי להוציא אותה'.
היום אני מבינה שאחים קטנים לא מגיעים בגודל כזה,
רק אלק.
(מבוסס על סיפור אמיתי.)
קול של מלאך
|
נכתב על ידי
,
25/7/2008 20:23
בקטגוריות סיפרותי, אקטואליה, אינטרנט, אופטימי, אהבה ויחסים, סיפורים קצרים, סיפורת, כתיבה, הגיגים, אומנות
הצג תגובות
הוסף תגובה
הוסף הפניה
קישור ישיר
שתף
המלץ
הצע ציטוט
תגובה אחרונה של מגדל-(א)ור ב-28/7/2008 21:28
|
דפים:
|  כינוי:
מין: זכר MSN:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
