|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
קונפנסציה
זו תובנה עצובה.
להבין,
שאין דבר.
רק אתה, ומה שאין לך.
מסכות רבות חבקו את פניי.
תפאורות סבוכות גיבו את שגעונותיי.
פסקול אחד הוחלף במשנהו להמחיש את רגשותיי.
כותרות שנונות פיצו על פחדיי.
דמעות מלוחות הציפו את שקריי.
ורגעי שפל סחטו מקרביי את כל תובנותיי.
מגיע השלב, בו אתה מביט לעצמך עמוק בעיניים.
משיל את הבולשיט, מקלף את כל קליפות הבצל, מזיל דמעה או שניים, ומעניק גזר דין.
עומד עירום מול עיניים חודרניות וביקורתיות, וטורף את סתירות המציאות כמו היו הארוחה האחרונה והראשונה של חייך.
ואז, עומד שם אדם.
לא משורר.
לא יפה תואר.
לא מצחיקן.
אדם. ש,
לא רוצה לחפש את עצמו עם מבט עמוק ומלנכונלי בעיניים.
לא רוצה לשמור על פאסון גברי ומלא ביטחון של גיבור המאה.
לא רוצה להיות אמן רגיש ומורכב שמרחיק בכאב כל יד מושטת.
לא רוצה להיות זה שאף פעם לא השתלב, ופיצה את עצמו עם פנטזיות.
לא רוצה להיות זה שתמיד השתלב, ואף פעם לא נגע עמוק.
לא רוצה לארוג זהות בקפידה רק כדי להסביר מי הוא.
בלי עצבות, בלי מלנכוליות, בלי זיוני מוח,
רק.
אני לא יודע.
באמת לא.
גמר חתימה טובה.
זיון שכל רומנטי.

| |
חומות של תקווה
אני מאושר מול חומות. זה לא שאני חרד מהתמודדות, מאמץ או דבר מה אחר.
אני מאושר עם פניי בין הסדינים. זה לא שאני חושש מאור הבוקר, עבודה, או דבר מה אחר.
אני מאושר כאשר הדבר הכי יפה בעולם נמצא בהישג יד, בדיוק במרחק הנכון, עת האצבעות נמתחות למששו אך לעולם אינן מגיעות. כמו ילד העומד על קצות אצבעות רגליו על מנת להציץ מבעד לחומה, אך עמוק בתוך ליבו אינו רוצה לראות מה יש מעברה השני. אני מאושר כשהכול אפשרי, והחיים עוד לא נתחמו בין גבולות הפחדים, האמונות התפלות, והפרספקטיבה האנושית.
אני מאושר לאין שיעור כשנעצמות עיניי, עמוק בין הסדינים, והחשיכה מסתירה כל דבר שאני מעלה על דעתי. כאשר הזמן הוא הוא הוילון המסתיר את שאיפותיי הגדולים ביותר. אני מאושר כאשר אני מדמיין, וקצת יותר עצוב, כשהשנים מותירות חותם על גופי, והחומה אינה מספיק גבוהה כדי להסתיר את האמת.
לפעמים אני מרגיש תחושת חיות כ"כ גדולה שהגוף אינו מסוגל להכילה. אירוני, לא?
זה לא שאני לא רוצה לקום, אני פשוט מעדיף להמשיך לחלום.

| |
להתכונן לחיים
I want to capture the infinite moment of life, without a begining, without an end, but that which is - Such is my idea of a short story
ואנו עושים זאת. יום אחר יום, אנו עושים זאת. אני מכיר אנשים שלומדים ועובדים מחצית מחייהם, כל זאת תחת האמונה שאי שם באמצע הם יתקלו ולו לרגע בתחושת השלווה והאושר העילאית.
אמר אדם חכם כי העולם הוא במה, ואנו השחקנים, אך ההיפך הוא הנכון לטעמי. חיינו אינם ההצגה עצמה, אלא ההכנות לקראתה. אנו בונים את התפאורה, משננים את הדיאלוג, שוכרים את השחקנים, מחפשים את האולם הנכון - וכשהכול מוכן להתחיל במופע עצמו, רבים מאיתנו מקבלים פיק ברכיים, או פשוט כה רגילים לעמוד מאחורי הקלעים ולפנטז על מחיאות הכפיים, ששם אנו מחליטים להישאר. מאחורי הוילון.
זוהי תגלית נוראית, להבין כי איני חי דבר מלבד התדמית שלי. איני חי כעצמי, אלא את הרעיון של עצמי כפי שהייתי רוצה להיתפס. אני מדבר שפת פילוסופים, לובש אופנת מעצבים, אוכל מאכלי שפים, מסתפר תספורות חתיכים, בוכה דמעות מופעים, וכותב מילות חכמולוגים. המציאות היא שאיני דבר מהללו, אלא נשמה תוהה שנכנסת למשבצת הכי נסבלת לקיום השקר בכל רגע נתון.
ללכוד את אלוהים בין תוים

|
נכתב על ידי
,
9/8/2008 13:01
בקטגוריות סיפרותי, שחרור קיטור, אהבה ויחסים, אופטימי, אינטרנט, סיפורת, סיפורים קצרים, כתיבה, הגיגים, אומנות
הצג תגובות
הוסף תגובה
הוסף הפניה
קישור ישיר
שתף
המלץ
הצע ציטוט
תגובה אחרונה של מגדל(א)ור . ב-12/8/2008 21:35
|
דפים:
| כינוי:
מין: זכר MSN:
|