לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

שיר, תמונה ואוראלי.




מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

חרדה חברתית


'אני חושב שאני מאוכזב.'


'מאוכזב?'


'בדיוק. אני חושב שזו הסיבה ל... מה שקרה לי.' הוספתי במבט חולמני, צולל עמוק אל נבחי זכרונותיי.


'זה קשור אליי?' שאל השטן בדאגה. השבתי בחיוך מרגיע.


'לא. אני חושב שזה קשור לעובדה שבתור ילד ציפיתי לכל כך הרבה.'


'אבירים, קוסמים ותגמול על מעשים טובים?'


'אולי האחרון מבין השלושה. אנשים קוראים לי דכאוני, אבל למעשה אני היחיד מבין כולם שלא מוכן להשלים עם הרעיון שזה מה יש.'


'אז בחרת להפוך את השטן לחבר הכי טוב שלך?'

צחקנו.


'האמת-' עצרתי על מנת לחכך את גרוני.


'זה נורא פשוט. אתה יודע מה יצא לי לחשוב לאחרונה?'


הוא לא הגיב.


'אם אני לא מאושר, מדוע לא להיזכר בפעם האחרונה בה הייתי מאושר - לבדוק מה היה לי אז, מה יש לי היום, ובעיקר מה היה בין לבין.'


'ישנם ממצאים מעניינים?' אמר בחיוך מלא שיניים.


'אני חושב שכן. הם שכנעו אותי שאושר הוא תגמול של תהליך הנמשך שבעים וחמש שנים בממוצע. הם קוראים לו החיים, ומוסיפים אנחה גדולה בסוף. כנראה שלא הבנתי באנחות

בימים ההם.'


נאחנתי.


'הפסיכולוג שלי חושב שיש לי חרדה חברתית.'


'גם שלי' אמר השטן בעצב, התרומם והוסיף – 'תיכון הייתה תקופה נוראית בעבורי.'





יש קלאסיקות שלא ניתן לשכוח.




נכתב על ידי , 16/6/2008 17:24   בקטגוריות אהבה ויחסים, סיפרותי, אינטרנט, אקטואליה, שחרור קיטור, צבא, סיפורים קצרים, אומנות, כתיבה, הגיגים  
9 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של צפדינה ב-28/6/2008 07:00
 



גרמניה


כשדן הציע לטוס לגרמניה, חשבתי שהוא צוחק.
להגיע לסופם של שלוש שנות צבא שכל דקה מהם חלמת על הרגע הזה, היום שתטוס לקיבינימט ותוכל להשאיר את כל המפקדים האלה מרוחים בבוץ עשרות אלפי ק"מ ממך.
כשעולה לך התמונה הזו לראש, אתה מדמיין את עצמך מסומם מהתחת באיזה חור בדרום אמריקה, עם הזין שלך אבוד בתוך אחת מעשרות הפרננדות והלואיזות שעשו לך את הערב שלך חייך, כל ערב מחדש.
אז באמת שלא האמנתי לו, במיוחד בהתחשב בעובדה שדן היה קרבי. פלס"ר גבעתי, לא פחות, מה לו ולגרמניה פתאום?
"עזוב אותך אמריקה, הודו, אין לי כוח לשטויות האלה. אני רוצה אירופה, אחי. אני רוצה מרינות, אינגות. אל תהיה כמו כל השאר."
האמת? היה בזה משהו. כמו איזה ריטואל נדוש שכל ישראלי מוכרח לעבור - לטחון שמירות בש.ג במשך שלוש שנים, ואז לטחון לטינות בברזיל כפיצוי.
"מרינות ואינגות יש לך בכל חור בארץ." העדפתי לסנן, כנראה כי התקשיתי להתנתק מחוט המחשבה הישראלי.
בסוף השתכנעתי - אם הלוחם הגדול רוצה גרמניה, מי אני שאגיד לו לא? ובאמת, מה רע באירופאיות?

אז טסנו לגרמניה, רק אני ודן.
בהתחלה היה קצת משעמם, אם לומר את האמת. כולם היו אפורים וקודרים, קצת כמו האנגלים, אבל זה נמשך רק עד שקולטים את הקטע.
פתאום אתה מכיר איזו בלונדינית אחת מגניבה לאללה, שמכירה בלונדינית אחרת, שמכירה חמישים פאבים מלאים בחמש מאות בלונדיניות מטורפות.
שם העניינים מתחילים לזוז באמת. בחורה פה, בחורה שם, שתי בחורות במקביל. התחלתי להבין למה דן רצה שנבוא לפה, גאונות. כבר דמיינתי איך אני חוזר ארצה כמו איזה חלוץ או נביא שנושא בפיו בשורות לעם ומנפץ לכולם את המיתוסים.

עד שיצאו הדברים משליטה.
דן לקח אותנו למועדון באווירה שונה. שונה מדי.
"אני מת ללכת לשם. סמוך עליי, איזו תיירת רוסיה אמרה לי שזה מקום מטורף." שיכנע אותי ברטוריקה פשוטה ויעילה.
לא יכלתי לסרב, עד עכשיו לא נתן לי סיבה אחת לא לסמוך עליו.
כשנכנסו לאותו מקום מדובר בערב שלמחרת הכל היה נראה זוהר ומבטיח, עד שהבחנתי בעובדה כי כל הנוכחים גלוחי ראש ומקועקעים בכל מיני צלבי קרס וכדומה. נכנסתי לפניקה.
לקחתי את דן לצד וחשבתי שאני הורג אותו. להפתעתי, במקום להתנצל, הוא פשוט הצמיד אותי לקיר והתחיל להתעצבן. "תקשיב לי טוב, אם אתה הורס לי את הקטע הזה, לא רק שכולם פה יהרגו אותנו, אני אצא מהקבר ואשבור לגופה שלך את כל העצמות, אתה מבין אותי?"
השתתקתי. פחדתי להוציא הגה, שאף אחד לא יקלוט את המבטא שלי או כל דבר אחר שעלול להסגיר אותנו. דן היה נראה נינוח ובטוח בעצמו - תוך עשרים דקות סידר לנו שתי גרמניות פריקיות לגמרי, מהסוג ששומע מטאל עוד מהרחם.
הוא החליף איתן כמה מילים שבקושי היה אפשר לשמוע עם המוזיקה הרועשת ברקע והציע להן ללכת איתנו לבית מלון. הצעד הראשון בחוץ עורר בי הקלה כמו שמעולם לא הרגשתי.

הבחורות היו חרמניות לגמרי.
הן לא ידעו מילה באנגלית, כך שכל התקשורת בינינו הסתכמה בשפת גוף וצלילים. או שהן אמרו משהו ומרחו אותו בצורה סקסית, או שהשיבו תשובות קצרות ונמרצות.
זה היה מספיק.
הסקס היה מטורף לא פחות מהבחורות עצמן. הן התעקשו להחליף בינינו - זאת אומרת, רגע אחד אני הייתי עם אחת מהן, וברגע האחר עם השניה וכן הלאה. זה היה קצת מביך, במיוחד כשרצו לי כל הזמן בראש מחשבות שאני מזיין איזו נאצית.
דן לא יצר איתי כמעט קשר עין, אך ידעתי שבבוקר הכל יתפרץ.

אני לא חושב שהוא חיכה לתגובה ממני.
הוא העיר אותי בכאפות על הבוקר בעודי מרוח בין שתי הבחורות עירום כביום היוולדותי. פתאום נחתה עליי העובדה שחבר שלי מתיכון רואה אותי עירום לגמרי - אצלנו הג'ובניקים זה לא בא באותה בטבעיות.
"תתלבש מהר, אנחנו עפים מפה." אמר בקרירות בולטת.
"מה יש לך, דן? לא מספיק ש-" הוא עצר אותי "-לא עכשיו! תקשיב למה שאני אומר לך."
לבסוף צייתתי, עייף מכדי להתנגד.
כשהיינו מוכנים לצאת, דן עשה מעשה שלא העלתי על דעתי.
הוא הוציא מהתיק שלו שתי חתיכות נייר צהובות בצורת כוכבים.
"מה זה, דן?"
לא הייתה תשובה. במקום, לקח דן כל אחד מהכוכבים והניח אותו על חזיהן החשוף של שתי הגרמניות, בדיוק היכן שפועם הלב. מלמול כלשהו ליווה אותו כאשר הסתובב אליי.
לא אמרתי מילה.

בטיסה למחרת הצלחתי להעלות את הנושא.
"לכמה מהן עשית את זה?" לא הסתכלתי עליו בעודי שואל את השאלה.
"לכל המרינות והאינגות בגרמניה. כל המרינות והאינגות."
הוא צחק, ואני עוד לא החלטתי אם אני אמור להצטרף אליו.


נכתב על ידי , 4/2/2008 17:45   בקטגוריות סיפרותי, צבא, אהבה ויחסים  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של כמהין ב-6/2/2008 03:54
 



צעקות


מצחיק איך הדברים בחיים משתנים.
במיוחד ברגעים כאלה, בהם הכל מתהפך בשניה.
זאת אומרת, תחשבו על זה. אריק, מכל האנשים. ואני.

אני עוד זוכר איך בטירונות לא יכלתי לסבול אותו. את אריק, חביב המפקד. אתם מבינים,
אריק היה המנהיג. וזה לא שהוא קיבל הסמכה לכך, או שהיה שונה מכל אחד מאיתנו.
הוא פשוט... צעק. הוא היה מדבר עם המפקד הרבה, תמיד עלינו, אין לי ספק. כמובן שעם כל הצעקות שלו
ונביחת הפקודות הבלתי פוסקת, הוא היה הראשון לצאת לכל קורסי הפיקוד האפשריים.

שלא תבינו לא נכון, אני גם שאפתי לפיקוד - אני עדיין שואף לכך. בטירונות, לא סבלתי את אריק, עם הצעקות שלו.
אני רציתי להיות זה שנותן פקודות ולהוביל, אך מעולם לא יכלתי לצעוק. משהו בעניין הזה, שכלל לנבוח לעבר אנשים
פקודות חסרות משמעות על מנת להרוויח את תשומת ליבו של המפקד מעולם לא קרצה לי.

כך היינו אני ואריק - שני אנשים שרוצים לפקד. אחד צועק, והשני לוחש. ואני, לא סבלתי את אריק,
כי כל המפקדים אהבו אותו ואת הצעקות שלו.

עכשיו, אין איש שישמע את הצעקות שלו, כי בפעם האחרונה ששחרר צעקה - הייתה זו האחרונה.
אני לא מאשים אותו או משהו, כנראה שהוא פשוט התרגל. כל אחד זכאי לטעות אחת, גם אם היא מכריעה,
כמו מכת האש שהציטה את החשיכה בעקבות הצעקה הבודדה ההיא.

מצחיק איך הדברים מתהפכים. עכשיו אריק לוחש לי שכואב לו, ואני צועק לחובש. אני צועק כמו שרק אריק ידע לצעוק, ואני מעולם לא יכלתי.



נכתב על ידי , 31/8/2007 13:12   בקטגוריות סיפרותי, צבא  
7 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של _ג_ ב-2/9/2007 14:56
 




דפים:  
Avatarכינוי: 

מין: זכר

MSN: 




8,661
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , 20 פלוס , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ללואיס. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על לואיס. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)