כן, ניסים. ככה קוראים לבלוג שלי.

הראש שלי ריק.

ריק כמו קערה.

הריקנות פשוט נוזלת לי מהאוזניים. הראש שלי כל כך ריק עד שאני יכולה לשמוע את הרוח נושבת.

"התקשרתי רק בשביל לדבר! נשבע לך!"

כן, בטח. 23:55. רק בשביל לדבר.

מאמינים לך.

עוד שיחה של חצי שעה - ארבעים דקות, בערך היום.

ואחרי הליכה 2 שיחות שלא נענו (נחשו ממי).

גאד, הוא פתטי.

(ומי ששואל, יכול פשוט לשכוח מלשאול)

עוד היקי ועוד היקי ועוד היקי. פאק, זה ממכר.

תקשיבו לה, היא חכמה.

-הוא לא.. הוא פשוט לא.. אין מצב שגם הוא..

-אל תשלי את עצמך! את יודעת! את יודעת שלא!

-אבל... התמונה, המילים, ההודעות.

-נו באמת! הוא סתם... חמוד...

-חמוד אלי!

-את באמת תיפשה!

-אני... הוא אמר לי ש.. הוא חושב עלי.

-חיחי. הצחקת אותי.

-זונה.

-אני יודעת.

עוד "יצירה"?

יש סיכוי גדול שפירסמתי אותה פה, כי אני? מתה עליה.

צעקה

אסור לצעוק בבית. אמא לא מרשה. אסור שהשכנים יישמעו. מה הם יחשבו? גם בפארק אסור לצעוק. אמא לא מרשה. אסור שכולם ייראו. מה הם יחשבו? רק בשדה מותר לצעוק. אמא לא יודעת. אמא לא יודעת שהילדה צועקת. צועקת גבוהה. חזק. נותנת את כולה. אמא לא יודעת שהילדה הכי יפה כשהיא צועקת. אמא לא יודעת שהילדה צועקת בשביל החיים שלה. אמא לא יודעת שהצעקה זה כמו סם בשביל הילדה. אמא לא יודעת שהצעקה ממכרת. אמא לא יודעת שהילדה התמכרה לצעקה. אמא לא יודעת שזה כואב לצעוק. אמא לא יודעת שכואב לילדה  כשהיא צועקת. אמא חושבת שהילדה צוחקת. אמא לא יודעת מה הצעקה אומרת עבור הילדה. אמא לא יודעת שהצעקה זו הנשמה של הילדה. אמא לא יודעת שהילדה צועקת את הנשמה שלה. אמא לא יודעת. אמא לא יודעת כלום. כאלה הן אימהות.  לא יודעות כלום.

אח שלי מצטת קטע מהרצועה:

"החיים הם לא כמו זין! הם קשים כל הזמן!"