כן, ניסים. ככה קוראים לבלוג שלי.

עם סיגריה ביד

ועשן באוויר

ריח של כלום

מתנדף אל תוך הכל.

בין בית גנעדן וציפור גיא-בן-הנום

עם עלים ביד

ועשן באוויר

ריח של סיגריות

מתנדף אל תוך הכלום.

ומאז חלפו ימים של אופוריה. אם בטבעיות או בעזרת טבעיים אחרים. החריד אותך כמה בנות פגשת אשר דמו לה. אולי היו לה פנים ממוצעות, או שעוד לא השכלת לשכוח אותה. שמת לב גם, שהדיבור של רובן הזכיר לך אותה.

עוד לא השכלת לשכוח אותה.

מישהי  מחייכת ברחוב.

"יש לך סיגריה?" היא שואלת

"זה תלוי."

"במה?"

"מה את מעשנת."

"הכל" ההחלטיות הביישנית שלה הזכירה לך אותה.

אז אתם מתיישבים לעשן, והיו לה נעליים כאלה. היא אהבה מגפיים.

"את יודעת" אתה אומר, בעוד עקב מועך בדיל דולק "סיגריות זה לא הדבר היחיד שאני מעשן."

היא חייכה.

קמת, וכמו מזמין אישה נעלה לריקוד, הצעת לה ידך.

והיא, שלא ידעה כי יד זה הדבר היחיד של לך להציע, הניחה ידה החיננית על ידך והסכימה לריקוד.

ריח עשב מתקתק, מוכר שגרתי חודר לנחירי אפיך כשנפתחת הדלת.

היא התיישבה על ספת האהבה כאילו היתה מלאת פרעושים. משהו בהתנשאות המוצנעת שלה, הזכיר לך אותה.

השאיפה העמוקה חודרת לריאות, ושניכם נשענים לאחור, איש איש בעננו העוטף את שניכם.

"ימים של אופוריה" היא לוחשת.

יהיה המשך? בינתיים לא.

אני

או אתם.

היום

או מחר.

50 עמודים

או 30.

כאבי גב

או בחילות.

הוא

או הוא.

43

או 43.

שלכם, ריקנית,

טיפקס שחור

It's my life
It's now or never
I ain't gonna live forever
I just want to live while I'm alive

אני שמחה בשבילך. באמת. אבל אני תוהה אם יכלת לראות כאביי. אני שמה עצמי במקומך, ותוהה אם הייתי שואלת. הייתי שואלת. אז את בסדר, אבל אני איבדתי את טיפת האמונה שלאמא עוד היתה בי. כשרצנו לא רציתי אותה, צעד לפניה, לא ראיתי אותה, קצבי כשלה, נשימותיי כבדות משלה, לא שמעתי אותה. הדבר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו זה אם אני צריכה להיות זהירה יותר, או כנה יותר. ההחלטה שמהיום לא יישמרו יותר היסטוריות במחשב, הבהירה לי מה היתה ההחלטה שלי.

אמרתי לה שנמאס לי לבכות. כי נמאס לי לבכות. זה משגע אותי. הדמעות. כי אין לזה ממש סיבה. טוב יש. אבל זה עובר. for de har mamma sagt. ועל אמא סומכים. עד כמה זה יעיל שזה עובר?

כשאתה ילד אתה אגוסנטרי.

כשאתה מתבגר אתה מתפלל להרגיש אגוסנטרי.

כשאתה מזדקן אתה מודה לאל שכבר עוזבים אותך לנפשך.

אם אני אעלם, בבקשה תרגישו שאני חסרה.

שלכם, שאמא שלה מנסה למצוא נקודות אור קטנות לכך שהילדה שלה לא בדכאון,

טיפקס בדיכאון

remember, you might be left alone

זה התחיל מסמיכה שהיתה זרוקה בכניסה לבניין.

זה המשיך עם חתולה שחורה לבנה ושמנה שלקחה בעלות על הסמיכה.

זה נגמר בשני גורים קטנים וחמודים שחולקים עם החתולה השחורה לבנה והרזה את הסמיכה.

this photoes had been taken in Israel.

AFTER ORDER DRINK @ IS FREE

It is the sign I'm sitting infront know, that sign was at the coffee shop where I bought a cup of coffee and a wierd pay.

The first fly went OK. I can't fall a sleep at flights! It's fucking anoying!

I do'nt have a lot to say, actually...

so,

Yours, waiting for her next flight,

Black Tippeks

איך שאתה לובש את אותם הבגדים.

החולצה הלבנה והמכופתרת, והכפתור הכי למטה נפל, שנועלת אותך.

המכנס הארוך והשחור, שיש לך עוד 4 בדיוק כאלה בארון, ששומר את צורתך.

הגרביים השחורות שקנית 20 ב10, בשוק לא ממזמן, שמרפדות אותך.

הנעליים השחורות, מעור, שקטנות עליך במידה, שמונעות ממך לעשות צעדים לא רצויים.

הכובע החדש, שהתלכלך קצת בקצה, ומונע מראשך לעוף.

המשקפיים, החדשות חדשות, שגורמות לך לראות רק את הדברים הרצויים.

העניבה הכחולה, שפעם כל כך אהבת, שחונקת כל רוח יצירתית שבך.

ולבסוף, החליפה השחורה שקנית בכמה אלפי דולרים, שחותמת אותך.

שלכם, שנהנתה לכתוב את זה,

טיפקס שחור

כלכך הרבה תסכול בימים האחרונים.

ספק שלי, ספק של אחרים.

בכיתי אתמול. גם במהלך השיחה.

בכיתי מרוב אושר,

בכיתי מרוב תסכול.

בשלב מסוים לומדים לבכות בשקט.

אחרי שנים שאי אפשר להזיל דמעה כי אמא נכנסת לבדוק, הבנתי איך בוכים בשקט.

אתמול אמא נכנסה להגיד לי לילה טוב, אחרי שבכיתי. עצמתי עיני, וכיביתי את האור.

לא רציתי לדבר איתה.

בזמן האחרון אני בכלל לא רוצה להיות בבית.

הוא מבולגן מדי.

הכל מבולגן.

הסיבה היחידה שאני לא עושה את מה שהלב מורה לי, זה בגלל שאני אנושית מדי. אני לא מסוגלת לעשות את זה.

לקח לי קצת זמן [ועדיין לוקח] להבין שאני לא לבד פה. וגם אם ארצה, אני עדיין לא לבד.

נמאס לי להיות אנושית.

למרות הצבעים החמים שעל הקירות, ולמרות ההורים החמים, בבית שוררת אווירה קרה.

אני רוצה לצבוע את החדר בכחול.

אני רוצה לתלות עליו תמונות בשחור - לבן.

אני רוצה שהחום יבוא ממני,  ולא מהקירות. ולא מההורים.

שלכם, שקצת מפחדת להעלות את הפוסט הזה,

טיפקס שחור

אין לי כוח לזה שאני כל הזמן מאכזבת אותו.

אין לי כוח לשנוא את כולם.

אין לי כוח לזה שהיא לא יודעת שהוא יודע שהיא יודעת.

איו לי כוח לזה שאני כל הזמן מושפלת על ידי עצמי.

אין לי כוח לזה שאני כל הזמן מושפלת על ידי כולם.

אין לי כוח לזה שאני כל הזמן חושבת על פילוסופיות.

אין לי כוח לבעיות הנפשיות שלי.

אין לי כוח לבעיות הפיזיות שלי.

אין לי כוח לבעיות.

אין לי כוח לזה שיום האישה פמניסטי לכאורה, שובניסטי באמין.

אין לי כוח לזה שאני כל הזמן מתעצבנת עליו.

אין לי כוח לזה שהוא כל הזמן קצת יותר מושלם ממני.

אין לי כוח לאנשים שמתקשרים כל הזמן.

אין לי כוח לאנשים.

אין לי כוח לאנשים ספציפיים.

אין לי כוח לזה שהיא רוצה אותו, בעקיף, והוא לא רוצה אותה, בישיר.

אין לי כוח להיות במתח אם התקבלתי או לא למחוננים.

אין לי כוח לזה שאני צנועה.

אין לי כוח ללמוד להכשל.

אין לי כוח לא ללמוד ולהצליח.

אין לי כוח לחשוב באיזה גוון אדום לצבוע את השיער.

אין לי כוח להיות חומרנית.

אין לי כוח להתנגדות של אנשים לחומרנות הטבעית של כולנו.

אין לי כוח לזה שאין לי כוח.

שלכם, חסרת כוחות לחלוטין,

טיפקס שחור.

כבר נהיה לי חם.

-

"הלכת לים, חיכית לי ולא באתי,

כי ראיתי כבר יותר מדי זריחות

צעקת לכוכבים שמעלייך

בואי רוח"

האין זו טעות? הרי בים יש שיקעות. [כן ספיר. תהיות שלך]

וכשהשיר התנגן היום ברדיו, הסבתי את צומת ליבו של אחי לטעות הקטנה הזו.

ואחרי מספר דקות, הוא תהה בקול, אם ייתכן שהים זו הזוגיות שלהם.

והזריחה, הוא מין חלק בנאלי של התחלות בתוך אותה הזוגיות.

והיא צועקת לכוכבים שתבוא הרוח, ותרענן אותם.

-

אתה מושלם. אין שלמות. נכון. הרי אתה אינך יודע מה זה גניקולוג, אתה גבוה, וגם קצת חנון [טיפש]. אבל אתה מושלם.

אתה לא תבין את זה דניאל. אתה לא תבין את מה שהיה ברצוני להסביר לך.

לא תבין את פשר הדמעות.

גם אילו ניסית, ואני יודעת שניסית, לא היית מבין.

לא שזה יותר מדי חכם עבורך. ההפך הוא הנכון. זה טיפשי מדי. זה הזוי מדי. זה חסר תכלית. דבר שאני מוצאת בו הגיון, ואף מספיק עבור דמעות, כמעט שבטוח שהאחרים לא ימצאו.

כששאלת אם זה מפריע לי, עניתי לך שלא.

הלא שזינק משפתי באותו הרגע, היה הלא הכי אמיתי שאי פעם אמרתי, אך נשמע כל כך רוטט, כל כך טיפשי, כאילו הכן מסתתר בתוכו ומת להתפרץ החוצה.

הלא היה אמיתי. זה באמת ובתמים לא מפריע לי.

לא כי אני רוצה לעשות לך טוב. זה פשוט לא מפריע לי. כבר התרגלתי לזה. לעצמי. פחות או יותר.

אנחנו מספיק דומים, כדי להנות זה עם זה, ומספיק שונים כדי להשלים זה את זה.

אני חושבת על הפרידה. כזו אני. לא מסוגלת. תהיה פרידה. וזה מה שהכי כואב לי. אני מפחדת. טוב לי איתך. ואני לא רוצה שזה ייגמר. גם אם זה ייגמר, עבור הטוב ביותר של שנינו, זה עדיין חבל. כי אתה טוב לי.

כששכבנו, בחדר, לא רציתי שתלך. לא עניינה אותי השעה. מבחנתי השעה יכלה להיות 2 לפנות בוקר, בכל זאת, לא רציתי שתעזוב, לא רציתי להפרד מהגוף החובק, משכיבת הכפית שאני כלכך סלדתי ממנה עד הכרתי אותך, מהנשימות בעורף, מהשפתיים המדברות. המוזיקה, של עברי לידר, התנגנה ברקע, וכמעט שהתאימה את עצמה לנאמר ביננו.

ודרך אגב. חשבתי על זה. זו לא מסיכה. זו לא דרך ההגנה. ההגנה שלי זה האושר. זה לקבל את כולם, ולא להקשר לאף אחד [ורק האחת הזו, שאני מעזה להקשר, תעזוב אותי, אבל זה לעניין אחר].

אני לא מסכתית.

יש לי עולם אחד.

אישיות אחת.

אנושית למדי.

שלכם, אמיתית, אוהבת, וחסרת מסיכות,

טיפקס שחור

עצבנית על מה שקרה.

עצבנית עלי שהסכמתי.

עצבנית עליו שיזם.

-

אני מעוניינת בלזרוק משהו על מישהו.

האם יש מתנדבים?

-

דיאלוג ביני לבין מיתר [היא ראשונה]

"טיפשה"

"גם את"

"את בת'!"

"את בס'!!!"

-

ומה יקרה אם הוא ימות? אני לא רוצה שהוא ימות. אולי אני מתעבת אותו בכל איבר איבר בגופי, למרות שהוא בשר מבשרי. אני מפחדת מהמוות שלו. אני מתפלשת בזה. אני טיפשה, ונמאס לי כבר.

-

הריח שלו נשאר עליי הרבה זמן אחרי שחזרתי הביתה.

אובדן החושים שהרגשתי היה ספק העייפות שאפפה אותי, ספק הסטלה מהנרגילה.

אמא שלי נשכבה לידי. הריח היחיד שהגיע לנחירי אפי היה הניחוח העדין של הנרגילה.

איך אמא לא הרגישה? אני לא יודעת.

אתה. כן, כן, אתה.

לכמה בנות כבר עשית את זה?

ולמה אתה עושה לי את זה?

-

תיעוב.

תאווה.

-

There is no love here. Just PASSION.

-

מצטערת להרוס. באמת שמצטערת, אבל...

Too late
I already found what I was looking for
You know it wasn't you
No, it wasn't you
[Muse, Falling Down]

ביום מין הימים אני אצטרך לומר לו את זה.

=[

-

LOL

XD

><

זה כל מה שיש לי לומר.

-

מצטערת. סליחה.

פוסט חלש, ועלוב.

כמו החיים שלי.

כמוני.

חלשה ועלובה.

"בולעים את אלוהים כמו כדורי הרגעה"

התקבלתי.

למצוינות.

מה שאומר שגם ספיר התקבלה.

יש.

-

אם רק היית יודעת, כמה שאני שונאת אותך...

מי רוצה לקפוץ אלי? אפשר לחתוך ורידים ביחד...

מה יותר מביך מהלהתגעגע לאדם שאת שומרת איתו על קשר, ולהתבייש לומר לו את זה?

-

אני שונאת. שונאת.

ואוהבת אוהבת.

וחושבת חושבת.

ואני רק רוצה למות. מוות. מהיר כזה. שלא יכאב.

כדור בראש.

לקפוץ מהחלון.

אוף.

זה לא משהו שתבינו.

-

"את מכורה"

סעמק.

"זה ממכר במקום מסוים"

סעמק.

-

הלכתי לפני כמה ימים לדואר. לקחת חבילה. בדרך עברתי ליד תחתנת האוטובוס שממנה אני לוקחת אוטובוס לתלאביב.

רציתי לקחת אוטובוס.

הכי רחוק שאפשר להגיע. לא למחוז חפצי. מכיוון שמחוז חפצי לא קיים. מחוז חפצי הוא לא אחר מהמוות. והמוות הטבעי? עוד רחוק.

המוות המלאכותי במרחק נגיעה.

כמה אציטון אתם חושבים שמומלץ לשתות?

-

כמה שאני מסוגלת לאהוב אותה. אני יכולה לשנוא אותה בכל איברי גופי. לתעב אותה יותר מכל דבר אחר על פני היקום. לבקש לקבור את עצמי רק כדי שלא אצתרך לסבול אותה.

-

מזוכיזם זו לא מחלה.

-

אני כמעט אוהבת לחיות. יאי לי.

-

מוזה? חה. אני עובדים עלי, נכון?

=]. 

ולמה לעזאזל אני בוכה בגללו?

הוא לא שווה את זה.

הוא אפעם לא היה שווה את זה.

הוא בכלל לא יודע שהוא היה חשוב לי.

סעמק.

"קשר רציני"

שיקפוץ לי.

זאת לא אשמתו. זה רחוק מלהיות אשמתו.

אבל זה כואב.

ואני עדיין בוכה כמו מפגרת.

זהו.

זה נגמר.

הם יעלמו לי.

אחד אחרי השני.

כמו עלים ברוח.

ולא משנה כמה שאני אנסה להכחיש את זה, אני רוצה מישהו.

אני רוצה איזה מישהו מעצבן שירוץ לי כל היום בין הרגליים.

אני רוצה מישהו שיציק לי ויהיה קנאי לכל תנועה שלי.

אני רוצה מישהו שינחם וינסה להבין.

אני רוצה מישהו טיפש כזה, שינסה להבין אבל לא יצליח.

אני צריכה מישהו.

אני צריכה אהבה.

ואם הוא היה צריך להשיג לעצמו מישהי בשביל "קשר רציני", ושיבקש ממני לשכוח אותו, רק כדי שאני אקלוט את זה, אולי הכינוי שלי באיסי באמת מקבל משמעות.

גילה התיפשה

אני אלך לי להתאבד. חתיכת ורידים לא עוזר, אבל יש לכם משו אחר, אל תתביישו. תציעו רעיונות.

עוד מעט אני אמות, ואז החיוך שלכם יהיה טבעי.

-למה פרח כמוך עצוב?

-כי יותר מדי אנשים חושבים שאני דרדר.

אבל ציפיתי שתקשיבו.

No one's gonna take me alive

הכל חרא. החשק להכל אבד.

הייתי מתאבדת, אבל אין לי עצבים לזה עכשיו.

The time has come to make things right

למה אתם עושים לי את זה? למה זה דווקא לי? למה דווקא עכשיו?

You and I must fight for our rights

היא לא רעה (14)

היא לא אדם רע מטבעה. היא בסך הכל מנסה להיות קצת שונה. קצת מיוחדת. לחרוג קצת מהנורמה שכולם רודפים להשיג. והיא במרדף מטורף אחרי עצמה. להגיע לחיי הנורמה האלה, לפגוע במטרה, אבל להגיע הכי רחוק מכולם. להגיע לשם, אבל אחרי כולם, ואולי לפני כולם. לא עם כולם. למרות שהיא נורא רוצה להיות חלק מהעדר, היא רוצה עדר משלה. היא רוצה שאנשים יבינו מה יש לה להציע, היא רוצה שיקשיבו לה.

היא רוצה שיתחילו לרדוף אחריה במרוץ אל הנורמה, בתקווה שהנורמה שלה היא הנכונה.

היא רוצה שיסתכלו עליה, וידעו, ש היא מובילה אותם לחיים האלה שכולם רוצים להגיע.

ואז. אז היא רוצה לשים להם רגל. לראות אותם נופלים. אחד אחרי השני. מנסים לקום, אבל לא מוצאים את ימינם ואת שמאלם. ועד שהם יקומו, היא כבר תעלם. תסתכל מרחוק. ותראה אותם. תצפה בהם בעוד הם מנסים לשכנע את חבריהם מהי הדרך הנכונה. ובסופו של דבר חיוך של סיפוק יעלה על פניה, כשכל אחד יירק על חברו, וכל אחד ילך בדרכו שלו, משוכנע שדרכו היא הנכונה. הם יתפצלו. עדר שלם שהסכים ללכת אחרי אדם אחד.

(נממ. אהבתי, אמא שלי הגדירה את זה "קצת חולני")

You and I must fight to survive

אגב. חזרו ההיקים.

רדו מזה, אנשים.

לא שעליתם לרגע.

אבל רדו מזה.

אני פורשת מהדרמה.

ירצחו אותי על זה.

גם איתי.

אני אוהבת אותם

יותר ממה שאני אוהבת אותן.

זה בסדר?

אם אני רוצה שכל העולם יילך להזדיין, ואני מודעת לכך שכל העולם חרמן אש.

זה אומר שאני רוצה בטובתו או ברעתו?

החיים חרא? אז תחייכו, תהפכו אותם למשו טוב.

המון נמון.

הרסתם לי ת'חיים.

מרוצים?

עוד פעם אני בוכה כמו תינוקת.

תינוקת.

כלכך כלכך עצובה.

היום כשיצאתי מהבצפר ראיתי אותן פונות שמאלה. הייתי יכולה ללכת איתן. ואולי גם להנות בדרך. במקום זאת פניתי שמאלה.

כל דיכאון. כל דיכאון אני מקשיבה לאותם השירים. ניתן לזהות את הדיכאונות אפשר לזהות לפי הפלייליסט. האלבום של Avril Lavigne, Under My Skin, כמה פעמים שמעתי את האלבום ההוא. יודעת בעלפה כל שיר, כל מילה, כל תו.

זה הדבר היחיד שמרגיע אותי, אם בכלל.

כולכם, אבל כוווולכם זונות.

זנות לשמצה.

תחייכו אתם, לי כבר אין כוח.

כי לי יש מספיק דמעות לכולכם.

עריכה-

לי ולה היה דיכאון באותו זמן.

אני עדיינ בדיכאונ, אם תהיתם.

הוא התקשר באמצע שתף הדמעות, ואפילו לא שם לב.

מעליב?

כן, בהחלט.

אבל הוא לא מכיר אותי.

אני כן סקסית. אוף.

אני לא. ואני יודעת.

הראש שלי ריק.

ריק כמו קערה.

הריקנות פשוט נוזלת לי מהאוזניים. הראש שלי כל כך ריק עד שאני יכולה לשמוע את הרוח נושבת.

"התקשרתי רק בשביל לדבר! נשבע לך!"

כן, בטח. 23:55. רק בשביל לדבר.

מאמינים לך.

עוד שיחה של חצי שעה - ארבעים דקות, בערך היום.

ואחרי הליכה 2 שיחות שלא נענו (נחשו ממי).

גאד, הוא פתטי.

(ומי ששואל, יכול פשוט לשכוח מלשאול)

עוד היקי ועוד היקי ועוד היקי. פאק, זה ממכר.

תקשיבו לה, היא חכמה.

-הוא לא.. הוא פשוט לא.. אין מצב שגם הוא..

-אל תשלי את עצמך! את יודעת! את יודעת שלא!

-אבל... התמונה, המילים, ההודעות.

-נו באמת! הוא סתם... חמוד...

-חמוד אלי!

-את באמת תיפשה!

-אני... הוא אמר לי ש.. הוא חושב עלי.

-חיחי. הצחקת אותי.

-זונה.

-אני יודעת.

עוד "יצירה"?

יש סיכוי גדול שפירסמתי אותה פה, כי אני? מתה עליה.

צעקה

אסור לצעוק בבית. אמא לא מרשה. אסור שהשכנים יישמעו. מה הם יחשבו? גם בפארק אסור לצעוק. אמא לא מרשה. אסור שכולם ייראו. מה הם יחשבו? רק בשדה מותר לצעוק. אמא לא יודעת. אמא לא יודעת שהילדה צועקת. צועקת גבוהה. חזק. נותנת את כולה. אמא לא יודעת שהילדה הכי יפה כשהיא צועקת. אמא לא יודעת שהילדה צועקת בשביל החיים שלה. אמא לא יודעת שהצעקה זה כמו סם בשביל הילדה. אמא לא יודעת שהצעקה ממכרת. אמא לא יודעת שהילדה התמכרה לצעקה. אמא לא יודעת שזה כואב לצעוק. אמא לא יודעת שכואב לילדה  כשהיא צועקת. אמא חושבת שהילדה צוחקת. אמא לא יודעת מה הצעקה אומרת עבור הילדה. אמא לא יודעת שהצעקה זו הנשמה של הילדה. אמא לא יודעת שהילדה צועקת את הנשמה שלה. אמא לא יודעת. אמא לא יודעת כלום. כאלה הן אימהות.  לא יודעות כלום.

אח שלי מצטת קטע מהרצועה:

"החיים הם לא כמו זין! הם קשים כל הזמן!"

יופי. נורא בוגר. נוראאאא. (אל תשאלו, זה ביני לבין עצמי, אולי גם אנוכי נוכח שם איפשהו, אבל בתכלס, רק אני ועצמי).

דניאל? המשרד מרגיש כל כך ריק בלעדיך (יש רגעים שאני אפילו מתייקת! איפה אתה, דניאל? איפה?!)

אני מתגעגעת לריח של האפטרשייב. יש לך ריח טוב של אפטרשייב

היתכן שיש סיפור אהוב שלא פרסמתי פה?

(נממ... לא.).

ילד בן 7? פירסמתי? פירסמתי.

והנה אני מפרסמת שוב (רק במקרה שלא פירסמתי קודם)

ילד בן 7

"אבא, למה אמא בוכה?... אבא?" שואל ילד בן 7 את האבא שמתעלם ממנו.

"תשתוק!"

"אבל אבא, אמא על הרצפה" ילד בן 7 לא מבין למה אבא לא מטפל באמא

"תשתוק!"

"אבל אבא, אמא בוכה"

אבא מתקרב אל ילד בן 7, במלוא הדרו, ריח האלכוהול נודף ממנו. ילד בן 7 צריך לדעת לזהות ריח של אלכוהול?

"לך לחדר שלך, עכשיו!"

ילד בן 7 הולך לחדר. בדרך ילד בן 7 עובר ליד אמא.

"אמא, את בסדר?"

"כן, אני בסדר" אמא עונה, אבל ילד בן 7 לא מאמין לאמא שהיא בסדר, כי לאמא יש דמעות בעיניים.

ילד בן 7 מסתכל לאמא בעיניים, אמא מחייכת, אבל ילד בן 7 יודע שזה לא אמיתי, כי לאמא מדממת השפה.

"לך לחדר!" אבא צועק

ילד בן 7 ממשיך במסדרון, שמעולם לא היה כל כך ארוך. כשילד בן 7 מגיע לחדר הוא סוגר דלת.

בכי וצעקות נשמעות מהמסדרון, וילד בן 7 פותח את הדלת, רק כדי לראות אם אמא בסדר. אמא עדיין על הרצפה, אבל אבא עומד רק יותר קרוב, החגורה משתחררת ממותניו של אבא.

ילד בן 7 לא אוהב לראות את אמא בוכה.

ילד בן 7 לא אוהב לראות את אבא שיכור.

ילד בן 7 לא אוהב כשאבא מכה אותו עם חגורה.

ילד בן 7 לא נחשף לכלום, ילד בן 7 לא מסוגל לאהוב כלום.

גלגול מחשבות [(על הרעיון של לפרסם את זה לקחתי מ"אין בנאדם פשוט, יש פשוט בנאדם" (ואין קישור, הוא בפעילים)]

כתבתי על דניאל בבלוג, ואז, הכל התחיל:

כן, אז התחלנו עם דניאל ויצאתי חרמנית (ושתקו, אין קשר)

נממ, פוסט מעאפן.

הכל מעאפן.

בא לי לרוץ.

לרוץ לשומקום ולא לעצור. לברוח מהבושה ומהמילים. לברוח עכשיו, לברוח מהר. לרוץ עד שרגלי לא יוכלו לשאת אותי, ואז לסבול עוד קצת, בשביל התענוג. לברוח אל שומקום, לרוץ אל עולם חדש, שעולמות חדשים וטובים יותר ייחשפו לפני כשאני רצה. לחלוף על פני העולמות השונים ולא לבחור באף אחד. לבחור בעולם שלי. לא מתוסבך, לפחות לא יותר ממני. להבין שזו הדרך היחידה. למרות שזה לא נכון. להתמכר לבעיות שלי, שלא ניתנות לפטירה, ולפתור אותם, כולם באותה הדרך, הקלה, הפשוטה - להתעלם. לשכוח מהן. לשקר לעצמי, עד שאני אאמין לעצמי, שהן לא שם. אפעם לא היו, ואפעם לא יהיו. ואם הן יופיעו, אז הן יעלמו.

לעצום עיניים לכל הרוע, ולהתעלם, ולהתייחס לעצמי. רק לעצמי. להפסיק להתייחס אליהם. להתחיל להציב אותי במרכז הבמה. לסגוד לעצמי. להבין שמגיע לי יותר. להבין שאני נעלה. להבין שאני ואלוהים, באותה רמה. להבין שאם אני אשלוט בעולם, יהיה טוב. כי מגיע לי. הו, כן. מגיע לי. להבין שכולם נחותים. שחורים ולבנים כאחד. נקבות וזכרים כאחד. אני? יותר טובה מכולכם.

אבל אני לא יכולה. אני לא עוצמת את העיניים, אני מציבה אותם, את אלה שנקלעו במלתעות הרוע במרכז הבמה. אני מציבה כל מי שלא אני, במרכז הבמה. הם חשובים יותר ממני. אולי, ורק אולי, בינהם יש מישהו, שבניגוד אלי, מעריך את החיים.

אגב, לכל אלה שמכירים אותי (3, או 4?), דניאל הוא מישו מהמשרד, ופאקינג לא סרוסי.

DON'T WORRY BE HAPPY!!

Here is a little song I wrote
You might want to sing it note for note
Don't worry be happy
In every life we have some trouble
When you worry you make it double
Don't worry, be happy......

Ain't got no place to lay your head
Somebody came and took your bed
Don't worry, be happy
The land lord say your rent is late
He may have to litigate
Don't worry, be happy
Lood at me I am happy
Don't worry, be happy
Here I give you my phone number
When you worry call me
I make you happy
Don't worry, be happy
Ain't got no cash, ain't got no style
Ain't got not girl to make you smile
But don't worry be happy
Cause when you worry
Your face will frown
And that will bring everybody down
So don't worry, be happy (now).....

There is this little song I wrote
I hope you learn it note for note
Like good little children
Don't worry, be happy
Listen to what I say
In your life expect some trouble
But when you worry
You make it double
Don't worry, be happy......
Don't worry don't do it, be happy
Put a smile on your face
Don't bring everybody down like this
Don't worry, it will soon past
Whatever it is
Don't worry, be happy

סתם שמעתי היום את השיר הזה ברדיו, וזה שימח. את מי לא?

ובמעבר נושא דרסטי....:

היום הייתי בקיבוץ (או המושב?) רמת הכובש, אבא שלי גדל שם, אמא שלי התנדבה שם (וככה הם הכירו), ואנחנו נוסעים לבקר אותם מדי פעם...

לפני כמה זמן (עניין של שנתיים, פחות או יותר) בעלה של שלומית (זו שגידלה את אבא שלי), קיבל התקף לב בזמן טיול, וכן, הוא נפטר.

בזמן שהיינו בקיבוץ (או המושב?) אז דיברנו קצת, אז יש שם מישהי שגרה שם, (בקיבוץ (או מושב?)) שאחותה נפטרה, אמה נפטרה, אחיה נפטר, ואח של בעלה נפטר.

בדרך החוצה מקיבוץ (תשלימו לבד), ההורים שלי פגשו מישהו שהם מכירים, הם דיברו קצת, והתברר ששלוש מאחיותיה של אישתו, נפטרו מסרטן.

אנשים ממש מתים כמו זבובים

הולכים ונעלמים, כאילו כלום.

ממש כלום.

וזה מפחיד, ממש ממש מפחיד.

ועוד מעבר נושא דרסטי-

שלשום, בדרך הביתה, הלכתי עם (דניאל) סרוסי הביתה, ודיברנו קצת (מן הסתם) והוא אמר לי שיש לי עיניים יפות, ואחר הוסיף שהוא מסתכל לעיניים של בנות רק כשהוא מרגיש איתן נוח. WTF?!

הוא גם הוסיף ואמר, שיש הרבה בנים בכתה שדלוקים עלי, אולי הוא קצת הגזים, כי מכל הבנים שיש לנו בכתה, הוא הצליח לציין רק שתיים.

אל תגידו שזה לא מחמיא.

פיספסתי היום איזה פעולה של איזה ארגון, (בגלל הקיבוץ (או המושב?)), לא נורא. קורה....

פוסט ארוך, I know.

(וספיר? זה לא ההרצאות שלךשגרמו לי לחשוב על זה, זה זה שניזכרתי בהודעה שאביב גפן כתב בפורום, על כמה שהוא עובד קשה על ההקלטה, וזה עורר בי משהו)

אפרופו אביב גפן, עשיתי היום תשבץ, והיה שם"אדם בעל דעות קיצוניות", אז חשבתי על אביב גפן, (סתם, פשוט ניזכרתי)

ד"א! אני יודעת מי היה יוסף הלוי!!! (שם הרחוב שלי), זה די הציק לי הרבה זמן, והוא היה הרב הספרדי הראשי הראשון בראשון.

עוד ד"א-היום, יצאתי להליכה בבוקר, אז על בירזיה היה רשום "גיבו - 580123" מה שאנשים יעשו בשביל תגובות.

DON'T WORRY, BR HAPPY!!