לפני די הרבה שנים התלבטתי אם ללמוד תיאולוגיה לתואר שני. כולם אמרו לי שאני אהיה חייבת ללמוד שפה שלישית ברמה גבוהה, ואמרו שכדאי גרמנית, גם בגלל המלגות המצויינות. העדפתי צרפתית, בגלל שזו שפה שיש לי היכרות איתה. אין לי דבר נגד גרמנית, פשוט לא התחשק לי ללמוד שפה חדשה לגמרי שאין לי שום היכרות מוקדמת איתה. זה הכל, באמת.
הפעם הראשונה שביקרתי בברלין הייתה לפני שבע שנים בערך. נסעתי עם אחותי ועם השני, אני חושבת שבעיקר בגלל שמצאנו כרטיסים נורא זולים ובעיקר אחותי והדני רצו לראות את ברלין. אני אישית הייתי משלמת קצת יותר ונוסעת ללונדון, אבל גם ברלין סיקרנה אותי מספיק. בעיקר בגלל וים ונדרס ומלאכים בשמי ברלין. ישנו במזרח, במיטה, והסתובבנו בעיקר שם. הכל עוד היה די עני שם, ואנשים ממש לא דיברו אנגלית. למרות שמדובר בלפני שבע שנים, ההבדלים בין מזרח למערב היו ממש בולטים. מזרח ברלין הייתה מקום שהופך לאיני לנגד עיני ממש. זה קורה עכשיו. את פוטסדאמרפלאץ אני זוכרת בעיקר כאתר בניה ענקי. סוני סנטר כבר היה בנוי, כמובן, אבל למיטב זכרוני עוד היה אפשר לראות בבירור שזה היה שטח הפקר עד לפני שנים לא רבות.
הפעם השניה בברלין היתה לפני חמש שנים. ובאמת לא היו לי תכניות לבקר שם, אילולא ת' עברה לגור שם, ושוב מצאתי כרטיסים זולים נורא. את ת' בעיקר גררתי אחרי לראות גלריות ומוזיאונים שונים ומשונים, היה נדמה שהכל קורה בברלין כרגע, יש כל כך הרבה מה לראות. חוץ מזה שתינו המון המון יין בויינריי בכל ערב, והתבוססנו להנאתינו בזכרונות ישנים. מהרבה בחינות, הביקור הזה היה תירפואטי מאוד, לא בגלל ברלין אלא בגלל ת'.
הפעם השלישית הייתה לפני חודש וחצי. העמסנו את הילדים על האוטו ששאלנו מההורים של הדני, ואחרי שש שעות הינו בקרויצברג, אצל אחותי והחבר. סופשבוע קצר, מהנה, שטוף שמש. התרוצצנו עם הילדים בין גני המשחקים בקרויצברג, אכלנו אוכל טעים וזול (כמה ברלין זולה למי שמגיע מדנמרק). וטיילנו בגן החיות של ברלין, שהוא אולי המגוון באירופה מבחינת מיני חיות, אבל אחד המדכאים ביותר שראיתי. הכלובים קטנים, ורוב החיות נראו אומללות למדי. הילדים נהנו, הם לא רצו לחזור הביתה. אבל היה צרי, והופ- שש שעות ואנחנו כבר בחזרה בבית, כולל נסיעה של שעה וחצי במעבורת. תודות לג'יפיאס מצאנו את הדרך כל כך בקלות.
הפעם הרביעית הייתה לפני שבוע, נסעתי לבדי לאחותי והחבר. והשוני שבין הנסיעה הזו, והפעם הכמעט קודמת, לפני חמש שנים, ממש היכה בי, כי הפעם היה לי זמן לעצור ולהסתכל ולחשוב. הבנתי המון גרמנית. הצלחתי לקרוא את כותרות כל העיתונים, להבין את רוב מה שכתוב בתפריט המסעדות. ומעולם לא למדתי גרמנית. הדנית שלי מספיקה. זו חוויה די מוזרה. אני לא יכולה לתקשר עם אנשים, ובודאי שלא לקרוא טקסט שלם. אבל אני מסוגלת להיסתדר, להבין הרבה יותר ממה שחשבתי. אם הייתי מתחילה עכשיו ללמוד גרמנית בישראל, נניח, רמת המתחילים הייתה אולי נמוכה בשבילי (כאן לומדים גרמנית בבית ספר בתור שפה שלישית. עד לא מזמן זה היה חובה. עכשיו אפשר לבחור צרפתית או ספרדית במקום).
כל החנויות מלאות במותגים דניים. ביעקר חנויות בגדי הילדים. בכל פעם שראיתי משהו יפה בחלון הראוה, נכנסתי וגיליתי שזה מותג דני. או סקנדינבי. כך גם ברוב חנויות כלי הבית והעיצוב. הרגשה משונה, אני חייבת לומר. אולי בגלל זה לא קניתי כמעט כלום חוץ משוקולד ומתנות לילדים, ומשהו לבית בחנות מוג'י היפנית שאני כל כך אוהבת.
כשהסתובבנו, אני ואחותי והחבר, ושאלנו אותנו מאיפה אנחנו, אמרו ישראל, כי זה מה שדיברנו. והרגשתי משונה, כי כשהצגתי את תעודת הסטודנט שלי במוזיאונים, או שילמתי במקום כלשהו בכרטיס אשראי דני, ואמרו לי או, דנמרק! אמרתי כן, כי אני באמת מדנמרק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
