*ערב החג עבר עלינו בנעימים. הגענו להורים של הדני בשעות הצהריים המוקדמות, כדי לעזור בבישולים- ובעיקר בהכנת הברווז, שהוא החלק שכולים תמיד מפחדים ממנו. לברווז שלום, הוא יצא רך ועסיסי.
אנחנו נשארנו בג'ינס המהוה והסוודרים הישנים שאיתם הגענו, ככל שהתקרב זמן הארוחה נטינו כולנו להסכים שמיותר להחליף בגדים ולהתקשט, זה בסך הכל הרכב מצומצם והילדים ממילא יעיפו אוכל לכל עבר. כמה ביתי.
*כך תחנכי את בתך הקטנה: אחת המתנות שההורים של הדני קנו לפוק הייתה ערכת לגו קטנה ובה אוטו קטן עם סמל רפואה עליו וסירנה, אישה בחלוק לבן ותג, מזוודה כחולה קטנה, וכמה קוביות לגו שמצויירים עליהן תרופות. איזה יופי פוק, אמרה אמא של הדני. לגו אחות! איזה יופי! אמרתי גם אני. לגו רופאה! לא עזר לי. במשך כל הערב אמא של הדני התעקשה לקרוא לבובה הקטנה אחות. אני התעקשתי על רופאה.
*את הפוסט הקודם כתבתי מעט לפני שיצאנו לטיבולי, אופטימיים ומאודרים. יצאתי בדרכי לאסוף את פוק מהגן, בכדי לגלות שארבעת הגלגלים של העגלה שלנו מפונצ'רים. נו טוב, יש אופני כריסטיאניה, אסיע עליהם את הילדים עד הקצה השני של העיר. הושבתי את הילדים באופניים, קשרתי אותם, וגיליתי שהגלגל של האופניים מפונצ'ר גם הוא ללא תקנה. אך מי אני שאתייאש. נתתי יד לפעוט ולפעוטה, והלכנו לתחנת האוטובוס. חוץ מהעובדה שפוק התעקשה לנסות להשליך את עצמה אל מתחת לכל גלגליה של מכונית נוסעת, ומהעובדה שאורלה התעקש לעמוד באוטובוס הנוסע, הגענו לטיבולי בשלום ופגשנו שם את הדני המודאג. איזו אשת חיל אני.
*באמת שהיו לי כוונות לחגוג גם את חנוכה. אבל פיספסתי את טקס הדלקת הנרות בכיכר העיריה, ובערב שבו תכננתי להדליק חנוכיה בא אל אורלה חבר שלו ולכן לא הספקנו, ובערב חג המולד שחכנו לקחת איתנו את החנוכיה. לא נורא, בשנה הבאה. אולי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
