היא הלכה.
מצאה ת'חברים שלה והשאירה אותי לבד.
לא אומרת שאסור לה ללכת ולחיות. אבל ככה לשכוח? אחרי כל ה"וידויים" שלה אליי ושלי אליה...
שתהנה איפה שהיא רוצה וכמה שהיא רוצה.
לי נמאס. בחיים לא חשבתי שמישי כמוה תלך מתישו. הכל נראה בטוח מדי וטוב מדי. החברה של החיים שלי. שהעולם ישרף...
ומה הכי הורג? שמילא אם היא הייתה הולכת ולפחות מרגישה רע או נזכרת בי מפעם לפעם. אבל אני התנדפתי כמו נאד מסריח כי כנראה שלא הייתי בשבילה מה שהיא בשבילי. (והיא עדיין בשבילי בהווה....) והיא אמרה אז את מה שהיא אמרה מאחורי הגב שלי. עלאק ניסתה להרגיע אותם כדי שלא יהרסו את המסיבה...
נו יופי. העיקר שאכפת לך שהמסיבה לא תיהרס.
אני הרסתי לכולם שם את המצברוח. ועוד סתם כי היה לי אגו נפוח. זה בדיוק מה שכולם חשבו. כי כולם כ"כ צודקים כל החיים! זה מזה כיף לדבר ולשחק אותה חכם כשאתה לא יודע כלום מהחיים שלך. נכון? נכון יא חתיכת מפגרת שכמותך?! אני מקווה שאת קוראת עכשיו.
לבת אדם שאת מעדיפה עליי היה לי קל לספר למה הרגשתי חרא אז. ותאמיני לי שאגו זה הדבר האחרון שיש לי במצב כזה... כי היא אשכרה התנהגה כמו בנאדם ושאלה כי היא רצתה לדעת. לא מתוך נימוס. או כדי להשתיק אותי כדי שאני לא אהרוס לאחרים את המצב רוח עם ה"אגו" שלי.
ניסיתי לשתוק ולשכוח מזה אבל אני לא מצליחה. זה ממש מרגיש כמו סכין עמוק עמוק בגב עד שאני רואה ת'לב שלי יוצא מהצד השני.
והיא בכתה כי סיפרתי לה את האמת. כי מה לעשות שהאמת היא חרא.
את יודעת מה? הייתי מתה להיות מבואסת ולהרוס לאחרים את המצברוח בגלל אגו. הלוואי וזה היה זה. אבל לא כל מה שרוצים מקבלים.
לפחות את, את שלך קיבלת. תהיי שמחה ותגידי תודה. יש לך חברות מדהימות. שאחת מהן באמת הקשיבה לי והעריכה. מה שרוב הזמן כשדיברתי איתך עשית כטובה כי הרגשת חייבת. אז את כבר יודעת שאת לא חייבת.
אז זהו. תלכי.
רק פה יש לי את האומץ לכתוב ואני מקווה שנכנסת לקרוא. כי אני חושבת שזו הפעם הראשונה והאחרונה שאני באמת מדברת אלייך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: