הוא אמר ככה, היא אמרה ככה... אני אומרת ככה:

יש יותר מדי דברים כרגע...

כל פעם שמישו בא ורואה אותי עם הפרצוף המוכר והדרוס שלי ושואל אותי מה עובר עליי... אני פשוט עונה כרגיל, משאית ענקית, ואחריה שפכטל גדול שיגרד אותי מהריצפה ויעמיד אותי חזרה על הרגליים. כאילו לא קרה כלום.

אני רוצה לאח שלי הגדול. לשניהם. החלומות המסריחים האלה רודפים אותי. ואני לא רוצה לדעת ואני מקווה שהם לא יהפכו לדה ז'ה- וו בקרוב... כי אני כבר חולמת ברצף על תמונות מעזה ואז רואה אותן למחרת בחדשות...

ואני יודעת שאני לא היחידה. וגם לא רק אני סובלת בגלל זה. אבל זכותי להיות עצובה.

חזרתי לעשות שטויות ברצף. העניין הוא שזה לא כמו פעם. להביא ערימות של בחורים אחד על גבי השני עד שאת שוכחת מה היה השם של מי שבאמת עניין אותך. וזה היה מצליח לפעמים. כי הייתי מתפלאה איך בנים שנראים כל כך טוב שמים עליי. אז מרוב הניפוח אגו המזדיין שלי שכחתי מה רציתי מהתחלה.

לא יודעת אם זה טוב או רע, אבל זה הקל עליי בהמשך. כי הרבה אמרו לי לא לחשוב שזה חסר סיכוי מהתחלה. לנסות ולראות. אבל אני בנאדם שלא אוהב לקחת סיכונים עם אנשים שהוא באמת רוצה בחיים שלו. אני מעדיפה להיות ספונטנית עם אנשים חד פעמיים. ומרפי המניאק כנראה מחזיר לי. והורג אותי עם השיטה שלי. כי למרות כל מה שקרה מתחילת השנה האזרחית, אני רק חושבת על אותו בנאדם יותר ויותר. ולמרות שהייתה איזו רגיעה משבת שעברה, בגלל העומס של המבחנים, ולשים את כל הרצונות ההומניים בצד לרגע ולהתחיל לחרוש... עכשיו כשיש את ההפסקה הזו של המנוחה לקראת הגל הגדול בלימודים, כנראה שהמודע שלי מרשה לתת מודע שלי לפעול מחדש ובגלוי... והוא שוב פעם אצלי במוח. ואני אהבתי נורא את התקופה הזו בחיים שאף אחד לא עניין אותי. ורק זרמתי לכל כיוון שאפשר היה לזרום אליו. בלי תלונות.

עכשיו כל מה שאני חושבת עליו זה איך לרפא את עצמי. ולגלות שזה לא עובד. כמה הגיוני לא?

וייתכן שזה פסיכוסומטי, אבל כנראה שזה משפיע גם על הגוף שלי. כי נהייתי שוב חולה עם חום וגרון כואב וראש כנ"ל... ושלא נדבר על מחלות סופניות אחרות שהחליטו לחזור ולבקר אותי.

באמת שנמאס לעבור את אותם סרטים מחדש. כבר תקופה שהחלטתי להפסיק להתבכיין, והצלחתי. וגם הייתי אחד האנשים היותר שמחים שהייתם יכולים לראות ברחוב. ואמרתי לעצמי כל הזמן שהכל עובר וקורה לטובה. ואין לי סיבה להתבאס. כי זו אני. ויש אנשים מסויימים בעולם שיודעים עד כמה אני מסוגלת לשרוד דברים קשים ולהמשיך להשאר אותו בנאדם ולהיות מודעת לעצמי. אבל כמה כבר אפשר לקחת את עצמך בידיים? זה מציק שאתה צריך לגלות כמה פעמים שאתה הולך לעבור את אותו הדבר, ואולי לחינם אפילו. זה מעיק לנסות להציל משו שלפעמים, כמה שזה רע לחשוב ככה, לא שווה הצלה...

ותקראו לי אימואית מסריחה או דיכאונית או איך שבא לכם. אני יודעת טוב מאוד באיזה מצב אני ואיפה אני נמצאת כרגע. וגם לי מותר לקחת חופשה ארוכה משפיות. ומהנורמה. כמה שרציתי נורמה שבונה את עצמה בחיים שלי. ולא קיבלתי. אז למה אני צריכה להמשיך להעמיד פנים שהכל בסדר? כי זה לא. וצריך להראות לכולם שהכל בסדר. ולהוכיח לכולם שאני בסדר. ושאין סיבה לדאגה. כי אני מעיין ואני יכולה לבד... כמו שסדי אמר כשעברנו לגור איתו ורציתי לרדת הקבצה במתימטיקה...

העניין הוא פשוט. רע לי. ואני רוצה את הנורמה חזרה. אבל אני רוצה גם להשתגע, להשתרמט, להיות רעה, להיות טובה ולחיות בלי לדפוק חשבון.

אני רוצה לקבל פעם אחת את מה שאני רוצה בזמן הנכון ובמקום הנכון. וששנינו נרצה בזה. ושתדע מי אני באמת. כי אני לא חושבת שיש מישו שיודע. כי אני מתאימה את עצמי לכל בנאדם שאני פוגשת... ואולי זו אחת הטעויות הגדולות שאני אי פעם עשיתי ועושה...

בכל מקרה, תישארו בריאים, ואל תשכחו לשמור על קשר...

אמא- המון מזל טוב=]

נקווה לטוב... סורי על החפירה...