הוא אמר ככה, היא אמרה ככה... אני אומרת ככה:

הלוויה מספר 5...

הבנאדם פאקין הלך

וזה לא שהכרתי אותו מי יודע מה כדי להתאבל

אבל משום מה הייתי חייבת

הייתי חייבת להיות נוכחת בבית הספר

ולהקשיב לשיחות

ולשמוע מה אומרים עליו

ולבכות

ולהיות קרח

ואז שוב לבכות

ולהגיע ללוויה

ולבכות שם ברגע שהוציאו את הגופה שלו

ולהבין שאין יותר אותו באותה שניה

ולהתחיל לפחד ולהפנים שאני צבועה

ולדאוג לבנות אחרות שבכו

ולנסות להתבודד מכולם אבל לרצות להיות עם כולם

בחיים לא בכיתי בלוויה

אף פעם בחיים.

אפילו כשאלה היו קרובי משפחה ואנשים שהכי יקרים לי בעולם.

אבל אצלו פשוט לא שלטתי בעצמי

ממש איבדתי את זה

והוא שבר לי את הקרח

הוא שחרר אותי מהקפאון התמידי הזה שאני תמיד הייתי שקועה בו כשמשו קיצוני קורה שצריך להתמודד איתו

ועל זה, ברוב חוצפתי, אני מודה לו.

איל אגס.

שלא ממש הכרתי ודיברתי כמה פעמים בכיתה ט' איתו.

והשיר היחידי שעכשיו עובר לי בראש זה הללויה בביצוע של ג'ף באקלי... כל כך מתאים לו.

13 שנה להלחם בסרטן וללכת גיבור.

אני חושבת שזה הבנאדם הכי חזק שהיה קיים על הפלנטה הזו.

וכל הטקס הדתי הזה חנק אותי משום מה. וכל השטות ביהדות שאומרת שהנשמה נחה אחרי המוות.

נו ברור שהוא ינוח ויפסיק לסבול. אחרי 13 שנות יסורים מגיע לבנאדם שקט.

אבל למה שקט כזה?!

הוא מהאנשים שכן מגיע להם חיים נורמלים. והיכולת ללכת ולראות ולחייך לא רק מבפנים.

ולחשוב שאיזה בנאדם רע אחר עכשיו חי את החיים שהיו מגיעים לו.

ואח"כ עוד מצפים ממני להאמין באלוהים ובדת ובישות הרחמנית והסלחנית שיודעת הכל.

אם אלוהים הוא כל כך רחום וטוב, איך זה שהוא נותן לשני הורים לעבור 13 שנות עינויים בלי דקה של נחת,

ובסוף, כשהכל אמור להגמר לטובה, הוא שואב את הטיפה האחרונה שנשארה,

את הקמצוץ אמונה שחוזר על עצמו במוח שלך מליון פעם כדי להחזיק אותך,  שאומר שאם הוא שרד את כל זה, הוא חייב לעבור גם את זה.

כי זה לא הגיוני.

זה נגד החוק.

בסוף כל רע אמור לבוא טוב. וזו אחת ההוכחות למה אלוהים הוא או רשע או לא קיים או אנושי.

אבל אלוהים לא מעניין אותי עכשיו בכלל.

מעניינת אותי אמא שלו. שלא יכולתי להסתכל עליה בעיניים בלוויה. אבל הרגשתי צורך עז לנסות להבין מה היא עוברת.

אבל זה לא יילך כל עוד אני לא אעבור את אותו הדבר. וחס וחלילה שזה יקרה.

לא מגיע את זה לאף אחד.

ילדים לא אמורים למות לפני המבוגרים. זה החוק השני שאלוהים עבר עליו.

הורים לא קוברים את הילדים שלהם! ואלוהים עובר על החוק הזה כל יום, כל מלחמה וכל שניה שמתגייסים אצלנו חיילים. וילדים עולים על אוטובוסים כדי להגיע לאנשו.. ולכל מקום שלא נלך.

אני רק מאחלת לאמא שלו שתעבור את השבעה בקלות. ושתוכל לחייך בסופו של דבר ולחיות. ולאבא שלו גם כן. שאיל כל כך דמה לו.

ושרק יהיה להם טוב תמיד.

 מגיע להם.

אכן לקנא בי....