זה התחיל אז, חמש שנים אחורה.
מהרגע הראשון ראיתי שאתה אחר, לא כמו כולם.
במשך הזמן התיידדנו, היית החבר הכי טוב שלי.
מאותה תחילת הדרך, אפילו ניתקנו את הקשר, אחרי מהלומה כואבת לשנינו.
תמיד ידעתי שתיהיה שם בשבילי, למרות שטויות שעשיתי.
כשבכיתי רחוק מהבית, היית זה שלא פחד.
חיבקת כמו אח גדול ומחית את הדמעות החמות מהלחי שלי.
ותמיד היית כזה, אח גדול.
באותו הערב כשקיבלתי את ההודעה, לא הבנתי.
בהתחלה זה היה בלבול, אחר כך התרגשות, ובסוף, התאכזבתי, כרגיל.
מעולם לא חשבתי עלייך ועליי באמת, אז איך זה שהתאכזבתי?
למה מצב הרוח שלי דעך?
ומה אני מצפה ממך בכלל?
והזמנים עברו, אחד החברים שלך חי באשליה פגומה, שהתנפצה גם היא בניתוק קשר.
מעולם לא אהבתי אותך יותר מאהבת אח, וגם לא אחרים.
אז איך זה שהתאכזבתי?
למה באמת ציפיתי?
הבטחתי לעצמי שאעדכן, ששוב אציג את מה שקורה מסביבי, בדרך שלי.
אבל איך אפשר לעשות משהו כל כך בנאלי, בזמן שאתה מאבד את עצמך בדרך?
נכון שזה לא קשור אליי ישירות, אבל זה פוגע.
והמחשבה שהייתי שם בעצמי, בעבר, צובט לי בלב, בנקודה הכי רגישה.
אני מרגישה שהשנה הזאת עוברת מהר יותר מהשנה שעברה.
אני מרגישה שהשנה הזאת מוצלחת יותר מהשנה שעברה.
ואני מצטערת אם פגעתי בך השנה, אתה לא זוכר כמה פעמים פגעת בי.
אני רוצה להתחיל משהו חדש, שבא מתוך הנפש ולא רק מתוך הרצון.
אני רוצה לחזור להיות מי שאני, בלי שיבקרו אותי על כל צעד.
אני רוצה לחזור לצלם, ליצור, ולהשתפר אם אפשר.
אני רוצה להצליח שם, ולהרגיש שזה באמת מה שאני רוצה.
אני רוצה להיות שם בשבילך, אחי, כי אתה שם תמיד בשבילי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
PaintBox