לבד.
לבד, מה באמת זה אומר "לבד" אתה לא באמת לבד, הרי תסתכל קצת, מסביבך מלא אנשים קיימים בחייך, אבל הנפש ריקה, שם כל אותם האנשים לא נמצאים..
אף אחד לא יכול להתווכח עם הרגשת הריקנות שמרוב שכלכך ריקה היא ממלאת אותך בה, ואז אתה מוצא את עצמך מתוסכל, מדוכא.. אתה עסוק בכל הרע שקורה לך במקום בעצם להסתכל על הדברים החיובים שקורים לך, נו זה מה שהם כולם אומרים במצבים כאלו אבל אתה לא מצליח כי הרגשת הריקנות מילאה אותך והראש לא מסוגל לחשוב מחוץ לדברים ההם, מחוץ לדברים הרעים...
קשה לך, ויותר מזה קשה לך לבטא את עצמך ועד כמה קשה מנשוא הרגשת הלבד הארורה הזו.
אתה מסתכל מסביב, הכל נראה לך כמו בדיחה.. אלו בעצם חיים של מתבגר, שעסוקים בתהיות, הרבה בלאגן, בלבול אין סופי שנראה שאין סוף לו.
אבל, אתה יודע שאתה מסתיר את הכל תחת מסכה אחת גדולה שבה את שותה, אתה שמח, אתה אוהב את החיים, אתה נהנה, אתה הולך למכון, אתה נראה טוב..
זה הכי חשוב הרי!! משקיעים בבחוץ והורסים את הבפנים.
הבחוץ, המסכה הזו שיחשבו שטוב לך ורק שלעזאזל, יעזבו אותך כבר בשקט.
אבל הבפנים, הריק הזה.. זה מה שאוכל אותך.
אתה מסתכל על האנשים, איך זוג הזקנים הולכים יד ביד והם הדבר הכי מקסים שנמצא ברחוב, איך הבחור הקטן מתאמן במכון ואתה יודע שהוא יהיה חתיכת שרירן כשיגדל, איך הבחורה ההיא מרכלת על השנייה... ואז, אז אתה קולט איך אתה עסוק באושר של כולם מלבד האושר האישי שלך.
כי אתה לבד, אין לך זוגיות מאושרת, אין לך מישהו להישען עליו, אין לך שום דבר.
גם את מה שהיה לקחו לך כבר, בין אם זה לצבא ובין אם זה בשביל מישהו אחר.
לבד לי. ואין שום דבר לעשות עם ההרגשה הריקה שבעצם ממלאת אותך באינסוף מחשבות על מה יהיה איתך.. אם בכלל יצא ממך משהו.
מפה זה כבר לא הלבד, זה התסכול, התסכול הצורב.
לבד, מה באמת זה אומר "לבד" אתה לא באמת לבד, הרי תסתכל קצת, מסביבך מלא אנשים קיימים בחייך, אבל הנפש ריקה, שם כל אותם האנשים לא נמצאים..אף אחד לא יכול להתווכח עם הרגשת הריקנות שמרוב שכלכך ריקה היא ממלאת אותך בה, ואז אתה מוצא את עצמך מתוסכל, מדוכא.. אתה עסוק בכל הרע שקורה לך במקום בעצם להסתכל על הדברים החיובים שקורים לך, נו זה מה שהם כולם אומרים במצבים כאלו אבל אתה לא מצליח כי הרגשת הריקנות מילאה אותך והראש לא מסוגל לחשוב מחוץ לדברים ההם, מחוץ לדברים הרעים...קשה לך, ויותר מזה קשה לך לבטא את עצמך ועד כמה קשה מנשוא הרגשת הלבד הארורה הזו.אתה מסתכל מסביב, הכל נראה לך כמו בדיחה.. אלו בעצם חיים של מתבגר, שעסוקים בתהיות, הרבה בלאגן, בלבול אין סופי שנראה שאין סוף לו.אבל, אתה יודע שאתה מסתיר את הכל תחת מסכה אחת גדולה שבה את שותה, אתה שמח, אתה אוהב את החיים, אתה נהנה, אתה הולך למכון, אתה נראה טוב..זה הכי חשוב הרי!! משקיעים בבחוץ והורסים את הבפנים.הבחוץ, המסכה הזו שיחשבו שטוב לך ורק שלעזאזל, יעזבו אותך כבר בשקט.אבל הבפנים, הריק הזה.. זה מה שאוכל אותך.אתה מסתכל על האנשים, איך זוג הזקנים הולכים יד ביד והם הדבר הכי מקסים שנמצא ברחוב, איך הבחור הקטן מתאמן במכון ואתה יודע שהוא יהיה חתיכת שרירן כשיגדל, איך הבחורה ההיא מרכלת על השנייה... ואז, אז אתה קולט איך אתה עסוק באושר של כולם מלבד האושר האישי שלך.כי אתה לבד, אין לך זוגיות מאושרת, אין לך מישהו להישען עליו, אין לך שום דבר.גם את מה שהיה לקחו לך כבר, בין אם זה לצבא ובין אם זה בשביל מישהו אחר.לבד לי. ואין שום דבר לעשות עם ההרגשה הריקה שבעצם ממלאת אותך באינסוף מחשבות על מה יהיה איתך.. אם בכלל יצא ממך משהו.מפה זה כבר לא הלבד, זה התסכול, התסכול הצורב.
mis.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Mis. Barbie(:
