סתם עוד פאנפיק.

פרק 17

אור חזק האיר עליי.

פקחתי את עיניי אך מיד עצמתי אותן שוב, מתכרבלת בשמיכה שהיה לה משום מה ריח אהוב ומוכר.

לפתע כל הזיכרונות מאתמול תקפו אותי ופקחתי את עיניי בבהלה בשנית. עברתי למצב ישיבה.

פראנקי ישב על המיטה מולי, עודו בפיג'מה, מביט בי במבט לא ברור. ידעתי שזה לא סימן טוב.

לא הבטתי ישירות בעיניו.

"בוקר טוב," פיהקתי. שרר מעט מתח באוויר.

"אני לא מאמין שלא סיפרת לי." הוא אמר בשקט.

הרגשתי מעט מבולבלת. סיפרתי לו מה? איך הוא יכול לדעת? לא החלפנו מילה מאז.

הבטתי בו במבט שואל. הוא הצביע על המראה שלידי.

הפניתי את מבטי אליה והשתקפותי החזירה לי מבט. עכשיו הבנתי הכל.

עיני השמאלית הייתה נפוחה וסגולה, ושריטה קטנה של דם יבש הופיעה לידה.

"הוא מרביץ לך, נכון? הוא מרביץ לך כל הזמן!" הוא צעק. ליבי איים לצאת ממקומו.

השפלתי את מבטי. לא העזתי להסתכל בעיניו. מליון מחשבות רצו בראשי.

"למה לא סיפרת לי? למה?!" הוא דרש בתקיפות, מטיח את ידיו על המיטה. "המניאק הזה –"

"פראנקי, אני לא מספרת את זה לאף אחד. אתה הראשון שיודע. אני לא חושבת שאפילו אמא שלי יודעת." אמרתי בשקט. הדמעות איימו לפרוץ מעיניי. למה הוא ככה?

"את פשוט נותנת לו להרביץ לך? את פשוט עוברת על זה בשקט? איך את יכולה?! כמה טי –"

"די כבר!" בכיתי, כבר לא משתלטת על עצמי. לא יכולתי עם זה שעכשיו גם פראנקי מטיח בי האשמות. "אתה לא יודע איך זה! אתה לא יודע מה זה לבוא כל יום הביתה ולפחד! אתה לא יודע מה זה להמציא תירוצים כל פעם מחדש לחברים שלך בבית הספר בגלל הסימנים בפנים שלך! אתה לא יודע מה זה לחיות בגיהינום!"

קברתי את ראשי בברכיי ובכיתי. לא היו לי כוחות לזה.

פראנקי השתתק.  למשך כמה שניות שמעתי רק את עצמי בוכה.

הרגשתי אותו זוחל לעברי. הוא שלח יד בהיסוס לכתפי, בעדינות יתרה.

"את צודקת," שמעתי אותו אומר ברעד. ניכר היה שהדברים שאמרתי הכניסו אותו להלם. "אני מצטער."

כשראה שאני לא נרתעת ממגעו הוא עטף את זרועותיו סביבי והצמיד אותי אליו לחיבוק מוחץ.

הרגשתי חסרת כוחות כנגד חיבוקו וזה רק העצים את בכיי.

"ששש... אני מצטער. אל תבכי." הוא לחש. הרגשתי אותו מנשק את ראשי.

לא ידעתי אם זה דבר טוב או רע שפראנקי יודע.

לא ידעתי מה הולך לקרות מעכשיו.

לא ידעתי כלום.

פראנקי המשיך לחבק אותי בחוזקה עד שנרגעתי, והוא הרפה את אחיזתו. לא רציתי שהוא יפסיק.

הסתכלתי על פניו. רק עכשיו נודעה לי העובדה שגם עיניו מלאות בדמעות.

ההרגשה הזאת שמישהו יודע הייתה מוזרה. כאילו משהו מילא בתוכי חור שאף פעם לא היה.

פראנקי ליטף את שיערי ושתק. המתח ששרר בחדר לפני כמה דקות לגמרי נעלם.

"אני לא יודעת איך אני אלך לבית הספר ככה," אמרתי בקול רועד. "אנשים כבר חושדים."
"אני יכול לאפר אותך, אם את רוצה..." פראנקי אמר.

"באמת?" שאלתי, גוש גדול ירד מליבי והבטתי בו בהכרת תודה.

"כן, אני עושה דברים כאלה כל הזמן." הוא הסביר וקם מהמיטה.

"מאפר ילדות מוכות?" שאלתי וחייכתי אליו בעצב בזמן שהוא חיפש משהו במגירות.

"מצחיק."

ניסיתי להקל על האווירה הכבדה ששררה בחדר, וזה טיפה עזר.

לעומת זאת חוסר הידיעה והאונים עדיין נשאר, מרחף באוויר וחונק את ריאותיי.

פראנקי חזר והתיישב מולי, קופסת איפור בידו.

הוא שם מעט מהחומר הנוזלי על אצבעו וביד רועדת הניח את זה על עיני.

המייקאפ היה קר, ומגעו של פראנק על פניי היה, בניגוד לאגרוף הקשה של אבי, רך.

הוא מרח את זה בעדינות יתרה, מפחד להכאיב, כמעט מלטף.

עצמתי את עיניי בנשימה נרעדת.

"אוי סליחה, הכאבתי לך?" הוא שאל בבהלה והוריד את ידו.

"לא, זה בסדר. זה פשוט קר, זה הכל..." אמרתי בשקט.

פראנק הנהן והחזיר את ידו לפניי בהיסוס, ממשיך במלאכתו. שנינו שתקנו, לא היה לנו מה להגיד אחד לשניה.

לפתע הדלת נפתחה והקפיצה את שנינו, וגרמה לפראנק להטיח את ידו בפניי בטעות.

כאב עצום פילח את עיניי, הרגשתי שכל האזור הולך להתפוצץ. פלטתי אנחת כאב בקול.

"סליחה, סליחה! אני כל כך מצטער, את בסדר?" הוא נבהל והוריד את ידיו מעליי במהירות, כאילו אני בובה שעלולה להישבר בכל רגע.

שנינו הסתכלנו באדם שעמד בדלת, זה היה ג'רארד.

לפני שהוא הניח את עיניו עליי הסתרתי את פניי עם ידיי, לא רציתי שיראה את החבורות.

"אהמ, אני מפריע?" שאל ג'רארד בזעף.

"לא, פשוט..." פראנק התחיל אך נקטע באמצע, חסר מילים. "אממ... לא."

"טוב, אז אולי תזיז את התחת שלך, כי יש לנו ראיון ואנחנו מאחרים כבר בחצי שעה!" שמעתי את קולו הכעוס של ג'רארד. "גבי?"

השבתי לו המהום בחזרה, פניי עדיין בוערים מכאב גדול מדי בשביל לדבר.

"שיט! שכחתי לגמרי!" פראנק קרא בקול. "שיט, גבי, אני –"

"זה בסדר, תלך." השבתי לו, קולי מתעמעם תחת ידיי.

"למה את עם הידיים על הפנים?" ג'רארד שאל אותי בחשד.

ליבי הלם בעוצמה, אני לא יכולה לשקר לו.

"אוקיי, ג'רארד, אני כבר בא. אתה יכול להצטרף לשאר." אמר פראנקי במהירות, מנסה להציל את המצב. הרגשתי אותו קם מהמיטה והולך לכיוון הדלת. "אני צריך להתלבש –"

"מה קורה פה?" ג'רארד שאל בפאניקה הולכת וגוברת. "עזוב אותי!"

הצצתי במתרחש דרך הרווח שבאצבעותיי, ראיתי שפראנקי מנסה להוציא את ג'רארד בכוח מהחדר.

אוקיי, זה מתחיל לעבור את הגבול.

תעצרי אותם, אל תתני להם לריב בגללך. זה לא שווה את זה.

תספרי לו.

"פראנקי, תפסיק." ביקשתי. פראנק בבת אחת עזב את ג'רארד ונתן לו להיכנס, מסתכל עליי בתמיהה.

הורדתי את ידיי מעל פניי באיטיות, רועדת. לא ידעתי איך ג'רארד יקבל את זה.

ג'רארד הביט בי לכמה שניות, עיניו פעורות.

"לא." הוא הלך צעד אחורה והניד בראשו, אף פעם לא ראיתי אותו ככה. תמיד הוא היה זה שמרגיע את כולם, עכשיו היה צריך להרגיע אותו.

לפתע הוא התנפל על פראנקי והטיח אותו על קיר.

"מנוול, איך יכולת לעשות לה את זה?!" ג'רארד צעק בטירוף, ידיו לופתות את גרונו.

ליבי הלם בחוזקה, קפצתי מהמיטה וניסיתי להעיף את ג'רארד מעליו, אך הוא היה יותר חזק ממני.

ג'רארד המשיך לקלל את פראנקי ולצעוק מילים לא הגיוניות בטירוף.

"עזוב אותו!" בכיתי. פראנקי ניסה להשתחרר מאחיזתו, ללא הצלחה.

הוא הסתכל עליי, מחרחר, ועיניו כמעט יצאו מחוריהן.

"עזוב אותו, ג'רארד! זה לא היה הוא! תפסיק, זה היה אבא שלי!" צרחתי בכל קולי.

ג'רארד עזב את פראנקי בבת אחת.

פראנקי התרחק ממנו במהירות, נחנק ומתנשם. הוא התיישב על המיטה ועיסה את גרונו.

"מה?" ג'רארד לחש, מתנשם גם הוא. מבט הטירוף והזעם שהיה בעיניו נעלם.

"מה ששמעת," אמרתי, רועדת בכל גופי. "אבא שלי עשה לי את זה, לא פראנקי. פראנקי רק ניסה לעזור לי להסתיר את זה."

ג'רארד העביר את מבטו ממני לפראנקי הפגוע, שהסתכל עליו בתוכחה.

"אוי... אני..." הוא מילמל, מגרד בראשו. "אני מצטער..." הוא גימגם. פראנק לא השיב.

"... אבא שלך? ואת... פשוט נותנת לו לעשות לך את זה?..." הוא אמר לי בשקט, כאילו נחת עליו יותר מדי מידע בבת אחת.

לא הסתכלתי ישירות בעיניו.

"עזוב את זה עכשיו. אתם מאחרים לראיון ואני מאחרת לבית הספר." אמרתי, למרות שלא הייתה לי שום כוונה ללכת לבית הספר היום.

"זין על זה," ג'רארד אמר, יותר בביטחון. "את חייבת להגיש תלונה!"

הרגשתי שאם לא אקבל שקט אתמוטט. זה היה יותר מדי בשבילי לבוקר אחד.

"טוב די! אולי עוד מישהו רוצה לחדור לי לחיים הפרטיים ולהגיד לי מה לעשות?!" התפרצתי. הרגשתי יותר מדי חשופה.

"עזוב אותה, ג'רארד. בוא נלך לראיון. נדבר על זה כשנחזור." אמר פראנקי וקם מהמיטה. הרגשתי כל כך אסירת תודה כלפיו על זה, למרות שלא הראיתי את זה.

"אוקיי." אמר ג'רארד בתבוסה, למרות שהוא לא נראה ממש שלם עם זה.

פראנקי התקרב אליי. רציתי להתרחק ממנו אבל עצרתי את עצמי.

"את בסדר?" הוא לחש לי , לוקח את ידי בידו.

הנהנתי, למרות שזה לא היה ממש נכון.

הוא התקרב אליי עוד ועטף את ידיו סביבי לחיבוק. עצמתי את עיניי, נושמת לתוכי את כל הכוחות שפראנקי נתן לי.

פקחתי את עיניי לחריץ, וראיתי את ג'רארד עומד לידנו באי נוחות.

סימנתי לו עם ראשי להצטרף.

הוא כרך את זרועותיו סביבי וסביב פראנקי, שלא התנגד. ביחד יצרנו חיבוק קבוצתי.

ברגע הזה ששלושתנו היינו מלוכדים, הרגשתי חשופה יותר מתמיד.

אבל זה היה שונה, זה היה חשוף טוב. הרגשתי ששניהם חדרו לי לעמקי הלב שאף פעם אף אחד אחר לא הגיע.

עכשיו ידעתי שאני לא לבד.