אם תמיד תעשה את מה שעשית תמיד

הבדידות הזו שורפת לי את הנשמה.

כמעט שלוש שנים של לבד, כשכולם מסביבי כבר בזוגיות ארוכה או חתונה. 

אני מאחורה, מאחורי כולם.

מפרגנת כשצריך, שמחה מעומק ליבי בשבילם.

אבל מה איתי?

למה לא מגיע לי גם?

למה כל מי שאני יוצאת איתו (או יותר נכון להגיד לא יוצאת עם אף אחד כבר תקופה)הוא אידיוט 

או כנראה לא מספיק נואש.

החברות שלי תמיד אומרות לי שיגיע זה שיעשה לי טוב, יום אחד. 

שהוא יהיה נהדר, ומקסים ושווה את כל הציפייה הזו למשהו טוב.

אני לא רואה את זה קורה, אני רואה בדידות ודמעות, קנאה במה שיש לאחרים

והרבה הרבה לבד.

וזה פשוט שורף לי את הנשמה. 

תגיד אתה זוכר את הטוב
זוכר חיבוקים זוכר נשיקות
כי כן היו רגעים, דקות נדירות של דפיקות לב ותשוקות
תגיד עכשיו דוגרי, זוכר את הקריזות זוכר תריבים
זוכר שהלכנו ברחוב כועסים מסתכלים בקנאה על זוגות אוהבים
זוכר תמילים הטובות, איך קיווית לשמוע תודה
זוכר שבכיתי בשקט בסתר פינה של החדר ואיש לא ידע
הם מדברים איתך עליי, כל המשפחה וכל החברים שלך
אני יודעת שאהבת אותי, אהבת כמו שלא אהבת בחיים שלך
אבל החיים חזקים מאיתנו ונתת לגשר ליפול
דיברת כמו ילד כועס ודפוק כשהיית קנאי וחסר ביטחון בגדול
אין ואמא ואבא, אין חשק לכלום, רק גאנג'ה וטבק
ואני מתארגנת כל ערב על שאכטה כאילו החיים שלי סבבה
חיפשתי תדרך לחתוך ממך מבלי לצאת הפוגעת
זוכר התקפי חרדה ולילות לבנים שחשבתי שאני משתגעת
אהבתי אותך בכל רגע נתון, גם שעשית לי דווקא
ריפאתי תלב השבור שלך ואתה בתמורה נעלמת.

אני לא יודעת מה, אני לא יודעת למה,

אבל כל הזמן הזה

הייתי לבד.

כל הזמן הזה, כל יום מחדש.