לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

לישון בלי לחלום-דרמת נעורים!



Avatarכינוי:  הכותבת!

בת: 34





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:





הוסף מסר

9/2008

פרק 9- "איך שגלגל מסתובב.."


 

מקווה שתיהנו מהפרק. מצטערת על האיחור.

היה קשה לי לכתוב את הדברים האלה, כי הרבה עבר ובשבילכם הכל קצת לא מסודר.

אז ניסיתי לכתוב פרק שיסדר לכם את הכל בראש.

אם לא הבנתם משהו תכתבו לי את זה בתגובות ואם זו שאלה לעניין אני ישתדל לענות עליה באמצעות הפרק הבא.

קריאה מהנה (:

פרק 9- "איך שגלגל מסתובב.."

לקראת הערב אבא קרא לכולם לשבת בסלון. הוא רצה לדבר איתנו על כמה דברים.

"אני יודע שהכול מוזר, ופתאומי. שקשה לכולם להסתגל למקום אבל אנחנו נשרוד ונעבור את זה.." אבא התחיל לדבר אך אני לא בדיוק הקשבתי.. "חלי אני שמח שעברת את הטסט שלך אז זה המפתח של המכונית שלך, תתחדשי ואת המפתח של המכונית של אמא שנסעת בה היום תביאי לה." הוא הביא לה את המפתחות של המכונית שלה והיא חייכה "מחר יש לכם פגישה עם המנהלת בשמונה וחצי בבוקר" הוא פנה אליי ואל חלי. "תלכו בבוקר לכיתה רגיל וכבר יקראו לכם." אבא המשיך לדבר על נושאים אחרים לא מעניינים ואני עליתי לחדר.

-

פתחתי את המחשב הנייד התיישבתי על המיטה ותחברתי לאייסי.

קראתי את הסטטוסים של כמה מהילדים. כולם רשמו על המוות של דני על כמה שהם מתגעגעים ורק אני לא ידעתי מה לרשום. אף פעם לא היו לי את המילים הנכונות לרשום או להגיד. אז לא רשמתי כלום. נשארתי על מחובר.

נשלחו לי כמה הודעות בניהם הודעה של מירית. התעלמתי משל כולם חוץ משלה.

OoOoOoOoOoOoO

מירית-מה קורה? איך את מרגישה?

אני-איך אני מרגישה? בואי נחשוב..

דני מת. עברתי לניופורט ביץ שבקליפורניה מה שאומר שאני תקועה בחור של עשירים. אה אופס! עכשיו אני גם אחת מהם. עזבתי את כל החברים שלי, את כל מה שאי פעם היה לי. אני לא מכירה פה אף אחד. אני צריכה לדבר כל היום אנגלית. והלכתי לאיבוד בבית שלי.

מירית- כן אני ואופיר קראנו את המייל שלך, הבנו שאת גרה באיזה וילה..

אני- יותר כמו אחוזה.

מירית- נו איך היה היום הראשון בבצפר?

אני-רבתי עם איזה שלוש בלונדיניות מפגרות שחושבות שהכל שייך להן.

מרית- בטח מעודדות

אני-יש מצב

מירית-נו מה היה?

אני-ישבתי בספרייה וכתבתי לכן את המייל, והן באות ומעיפות אותי ועוד אחד שישב איתי בשולחן. אז קוון זה שיש איתי בשולחן בא לקום כזה ואני אומרת לו לשבת למה מה קרה שהוא יקום בגלל שהבלונדיניות המפגרות האלה אמרו? מזה הבצפר של אבא שלהן?

מירית- יש לי הרגשה שזה לא הכל..

אני- כי זה לא. רבתי עם 2 מהבנות בשיעור ספרדית.

מירית-למה?

אני-היא ישבתי לברוק הזאת במקום. נו כאילו אכפת לי שתשב בכיסא אחר.

מירית- אז מי הבנות האלה בכלל?

אני- לא יודעת. אבל כמו שאמרת הן בטח מעודדות. יש את ברוק הזאת ועוד 2 שפוטות שלה היילי וןמריסה. שלושה בלונדיניות מפגרות.

מירית- טוב אני צריכה ללכת לבצפר..

אני- אני לעומתך הולכת לישון. כי אצלי עשרה לתשע בערב (:

מירית- ממתי את הולכת לישון בשעה כזאת?

אני-ממתי שאני תקועה בחור שאני לא מכירה בו אף אחד ואין לי מה לעשות.

מירית- אז לילה טוב שיהיה לך.

אני- ובוקר טוב שיהיה לך.

OoOoOoOoOoOoO

סגרתי את האייסי והנחתי עת מהחשב על שולחן הכתיבה.

ניסיתי להירדם. אבל מכיוון שלא הייתי עייפה לא נרדמתי. אז החלטתי לסדר את הדיסקים שלי שעוד ישבו בקרטון.

לקחתי את שלושת הסטנדים הגדולים עליהם צריכים לשים את הדיסקים והתחלתי לסדר את כל הדיסקים שלי לפי אומן, סגנון, ושפה.

היה לי כל-כך הרבה דיסקים, שתיים מהסטנדים הגדולים כבר התמלאו ונשאר עוד חצי מהשלישי. פתאום נתקלתי בדיסק לא מוכר. משהו צרוב. הכנסתי אותו למערכת הסטריאו בחדר אך היא לא קראה אותו. אז הכנסתי למחשב.

לאחר כמה שניות המחשב קרא את הדיסק ונפתח תיקיה עם תמונות. עיינתי בתמונות והתחלתי לבכות כמו ילדה קטנה.

זה היה דיסק שדני התכונן לתת לי באותו יום שנדרס. באותו יום שהוא אירגן לי מסיבת פרידה בגלל הנסיעה. היה שם תמונות מהשנה האחרונה מכל דבר שעשינו ביחד ועם כל החבר'ה.

תמונות מהים כשהיינו שם, באותו יום שהפכנו לחברים. תמונות שטות מבצפר. ועוד מלא תמונות מפורים, ממסיבת הסיום, מהלונה פארק, מאילת, מימי הולדת של חברים וכשנסענו לבקר את החברים שלו בכפר סבא ועוד מלא..

התמונות הציפו אותי במלא זיכרונות. לא הפסקתי לבכות , ולהיזכר בדני הוא היה הכל בשבילי הוא היה האדם היחיד שבאת הבין אותי. ופתאום לאבד הכל בשניה, אותו את כל החברים וכל מה שהיה שלי במשך כמעט שש עשרה שנה. הכל הלך הרגע שעליתי לטיסה לכאן.

הוצאתי את הדיסק מהכונן הכנסתי אותו לקופסא התלבשתי במהירות לקחתי את הדיסק, כסף, פלאפון ומפתחות. ירדתי במדרגות ויצאתי מהבית.

-

מירית נכנסה לבצפר וגם אותה הזיכרונות הציפו. כמה שהיא הסתירה את זה גם לה כאס המוות של דני ועזיבתה של שירה.

"מירית.." קראה לה אופיר

"מה" השיבה והסתובבה

אופיר:."מה קרה?"

מירית:."סתם חשבתי לעצמי קצת."

אופיר:."על מה?"

מירית:."על כל מה שקרה בזמן האחרון"

אופיר:."את נכנסת לבצפר ובכל פינה את רואה רואה משהוא אחר שקרה לך, או עם שירה או עם.." היה לה קשה להמשיך

מירית:."דני." השלימה אותה.

אופיר:."כן,ף קשה להתנתק פתאום. הוא נכנס לחיים של כולנו."

"כן ובלעדי החברה שלך הוא גם לא היה עוזב" רות נכנסה לדבריה ואמרה בטון מאשים.

מירית:."סליחה?"

רות:."סלחתי"

אופיר:."מי את שתבואי ותאשימי את שירה במוות שלו. כולנו יודעים טוב מאוד איך הוא מת."

רות:."כן היא הרגה אותו."

אופיר:."תגידי לי את מפגרת או מה?" היא התקרבה אליה ונעשתה עצבנית

רות:."אם החברה שלך לא הייתה עושה כזה עניין דני לא היה מתפרץ לכביש בניסיון לרדוף אחריה והשיכור הזה לא היה דורס אותו." בשלב הזה כבר המון ילדים התאספו סביב השלושה. והוויכוח הפך לגדול יותר.

מירית:."את בעצמך אמרת, הנהג, השיכור, הוא הרג אותו לא היא."

אופיר:."מה כ"כ אכפת לך ממנו? למה עכשיו? תמיד שנאת אותם כזוג"

רות:."מה? לא!" אמרה בניסיון להגן על עצמה "מה זה קשור עכשיו?"

אופיר:."מה את מנסה להתגונן עכשיו?"

מירית:."זהו זה. זוג.... כזוג" מלמלה כאשר ראשה היה מופנה לרצפה

רות:."מה את רוצה?" פנתה אל מירית

מירית:."כזוג. תמיד שנאת אותם כזוג"

רות:."דה! זה לא חדש"

מירית:." את היית פאקינג מאוהבת בדני." חייכה "את אפילו נישקת אותו באותו יום"

אופיר:."היא צודקת. באותו יות את נישקת אותו בגלל זה שירה הלכה משם בעצבים. הוא חצה את הכביש אחריה כדי לתפוס אותה ולהסביר לה מה קרה אבל אז בא השיכור ודרס אותו."

רות:."מה מאיפה הבאתם את זה?"

מירית:."עכשיו כל השיחה של דני ושירה בבית החולים מסתדרת לי"

אופיר:."הנשיקה זה הנשיקה של דני ורות. וזה מה שדני ביקש משירה לסלוח לו.."

מירית:."את מי שבעצם אשמה. בגללך הוא מת"

אופיר:."איך שגלגל מסתובב..." חייכה.

רות:."מה קשור?"

אופיר:."את יותר מפגרת ממה שאת נראית. את נדחפת לשיחה שלי ושל מירית, האשמת את שירה במוות של דני ולבסוף מה שיצא זה שאת היית מאוהבת בו ובגללך הוא מת!" אופיר הסתובבה והלכה לכיתה ביחד עם מירית.

התלמידים שתאספו החלו להפזר וחלקם נשארו והטיחו אשמות ברות.

-

הגעתי לחנות צילום שנמתאת קרוב לביתי, והחלטתי לפתח את כל התמונות שעל הדיסק.

"שלום" אמרתי כשנכנסתי לחנות הצילום

"שלום" ענה לי בחזרה המוכר.

אני:."אני רוצה לפתח את כל התמונות שיש על הדיסק הזה" הנחתי על הדיסק על הדלפק.

המוכר הכניס את הדיסק למחשב ואני סידרתי בתיקיות את התמונות לפי הגודל שאני רוצה שיהיו.

"זהו סיימת?"

אני:."כן"

"טוב מכיוון שיש הרבה תמונות וכבר מאוחר אז התמונות יהיו מוכנות מחר בצהריים אפילו בבוקר את יכולה לבוא. אני מאמין שזה יהיה מוכן"

אני:."אוקיי. כמה זה יוצא כל התמונות?"

"אני אעשה לך את החשבון מחר כשתבואי"

אני:."טוב, לתראות" יצאתי מהחנות.

בדרך לבית עברתי דרך ה"מועדון" הזה של העשירים החלטתי לתישב על הבר שנמצא בחוץ על יד הבריכה.

-

מירית:."דיברתי עם שירה היום." אמרה כאשר שניהם התיישבנו בכיתה.

אופיר:."באמת? לא דיברתי איתה כמעט כבר חודש. מאז שהיא עזבה. כאילו חוץ מאתמול מהמייל שהיא שלחה."

מירית:."כן, היום בבוקר היא הייתה חוברת לאייסי אז שלחתי לה הודעה. בעיקרון היא נשמעה בסדר. כאילו כלום לא קרה."

אופיר:."קצת אופייני לה לא?

ענבר:."דיברתם עם שירה?" נכנסה לשיחתם.

אופיר:."מה קרה כולם היום נדחפים לשיחות שלנו?"

מירית:."תירגעי" פנתה אל אופיר "כן דיברתי איתה היום"

ענבר:."מה איתה? ניסיתי לדבר איתה כמה פעמים אבל לא היה איך. היא לעונה לי למיילים ולא  התחברה לאייסי"

מירית:."עד לפני כמה ימים היא הייתה בבית מלון. היא הסיחה את דעתה בזה שהיא ריהטה את הבית וכל זה.. לפני כמה ימים כל המשפחה שלה הגיעה לשם חוץ מאחותה הגדולה ביותר והיום אצלה היה היום הראשון בבצפר"

ענבר:."למה אחותה נשארה בארץ?"

אופיר:."כי היא מתגייסת לצבא בקרוב ואין לה אישורים לטוס." אמרה בחוסר סבלנות "עכשיו אפשר ללכת, ולתת לי את לסיים את השיחה עם מירית?"

ענבר:."כן" אמרה והלכה בדיוק כשהמורה נכנסה.

אופיר:."נו מה שירה אמרה לך?"

מירית:."אני אדבר איתך בהפסקה, המורה פה."

-

"אפשר להציע לך משהו לשתות?" אמרה אחת מהמלצריות

אני:."כן, תפוזים או קולה. מה שבא לך.."

"את חדשה כאן אה?" אמרה בעודה ממלאה את הכוס בקולה

אני:."לצערי" הגישה לי את הכוס "יש לי שאלה.."

"כן" השיבה

אני:."למה יש כאן בריכה? הרי לכל מי שבא למקום המטומטם הזה יש כבר בריכה בבית"

"לא יודעת, אבל את גם באה למקום ה'מטומטם' הזה"

אני:."אני כאן בטעות" לקחתי שלוק מהקולה

"את מהשפחה החדשה שעברה לגור כאן, בשכונה הפרטית נכון?"

אני:."כן איך ידעת?"

"ידיד שלי עובד כעוזר של השומר בשכונה שלך?"

אני:."בני כמה אתם?"

"שש עשרה עוד מעט"

אני:."ומותר לכם לעבוד?" לקחתי עוד לגימה מהקולה

"בעקרון לא, אבל למקום הזה יש אישור מיוחד להעסיק צעירים. משלמים לנו טוב כאן. ויש ביטוח והכל"

אני:."ומה המלכוד?"

"את חייבת ללמוד בבית ספר"

אני:."מה זאת אומרת?"

"יש כאלה שלא לומדים, שנשרו מהלימודים או סתם לא יודעת מה. אז כדי לעבוד פה את צריכה ללמוד בבית ספר, לא משנה איזה. וממוצא ציוניום עובר."

אני:."אה, נחמד" סיימתי את הקולה  וקמתי מהכיסא. "טוב יש לי לימודים מחר, אז.." הוצאתי כסף מהכיס ובאתי להביא לה "את לא צריכה לשלם על זה" היא אמרה

אני:."למה?"

"את משלמת לפה סכום חודשי וזה כולל את כל ההוצאות שלך פה, לא משנה מה את אוכלת שותה וכל זה"

אני:."אבא שלי משלם על המועדון הזה לא אני." השארתי את הכסף על הדלפק והלכתי.

"אבל את לא צריכה לשלם" צעקה לכיווני. אך אני כבר הלכתי.

תגיבו?

כי זה כבר ממש לא לעניין שאין תגובות.

שבת שלום. (:

נכתב על ידי הכותבת! , 20/9/2008 16:42  
23 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של life’s too good to be sad ב-28/9/2008 14:22



7,678
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , נוער נוער נוער , משוגעים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להכותבת! אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הכותבת! ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)