לישון בלי לחלום-דרמת נעורים!

מכיוון שעכשיו חלק מהסיפור הוא 'דיבורים באנגלית'

כל השיחות שיתנהלו מחוץ לישראל כלומר דיבורים (באנגלית) מחשבות רגשות ותיאורים יודגש.

וכל מה שיתרחש בישראל כמו דיבורים (בעברית) מחשבות רגשות ותיאורים יישארו רגיל.

קריאה נעימה (;

פרק 10- "ואם אין לך מה להגיד אז תשתוק.."

קמתי בחמש וחצי בבוקר. לא יכולתי לישון יותר, לא אחרי החלום על דני.

נכנסתי לחדר האמבטיה בחדר שלי, צחצחתי שיניים ושטפתי פנים.

'איך לעזאזל הכל התפורר לי בין הידיים' חשבתי לעצמי והסתכלתי לעצמי בתוך העיניים במראה 'איך הכל נעלם? איך האדם היחד שהיה אכפת לו ממני מת? איך איבדתי את החברים שלי, את הבית שלי, ואת המקום בו גדלתי? איך הכל השתנה. מקצה אחד לקצה שני.

הלכתי לארון והוצאתי ממנו מכנס שחור קצר, וגופיה לבנה. התלבשתי במהירות לבשתי נעלי ספורט וירדתי במדרגות.

"סנופ... סנופי.." קראתי לכלב שלי "בוא.." שרקתי לו.

יצאנו מהבית והתחלנו לרוץ לאורך החוף.. נזכרתי ביום הזה שדני שיכנע אותי לרוץ איתו בבוקר לפני בצפר, במהלך כל הריצה התלוננתי בפניו איך בנאדם מוותר על שעת שינה ביום שיש בצפר רק כדי לרוץ? בגלל זה הוא קרא לי עצלנית למרות שהוא ידע שאני לא כזאת.

הסתכלתי על הים, על הגלים שמגיעים עד החוף וחוזרים אחורה. התמונה הזאת בעיניים שלי גרמה לי להיזכר בכל השטויות שעשינו כל החברה כשהלכנו לים, עם כמה שהיה לי רע בישראל היה כ"כ טוב.

איך אני אלך לבצפר כל יום בלי לשמוע את התלונות של אופיר כמה שרע לה שהיא קמה כ"כ מוקדם לבית הספר? איך אני אסיים את הבצפר בלי שמירית תתלונן שאנחנו מסיימים מאוחר גם אם מסיימים היום באחד? איך אני אשב בכיתה ולא ישמע את הרכילות של רות, או את התלונות של אורית שאין לה בגדים בארון..איך?

פתאום החלה לכאוב לי הברך הימנית,מה שגרם לי לחזור למציאות. זה לא פעם ראשונה כבר שנה ומשהו, שנה שכבר הברך שלי מאכזבת אותי ככה. באותו הזמן שמתי לב שהתרחקתי מאוד, חיכיתי כמה דקות שהכאב יעבור והמשכתי לרוץ חזרה הביתה.

-

בישראל כבר ירד הערב,  אופיר ומירית ישבו על ספסל בפארק ציבורי.

"אנחנו חייבות לדבר איתה" מירית אמרה לאחר כמה דקות של שקט מוחלט והרהורים.

אופיר:."אני יודעת, אבל זה לא כ"כ פשוט שמדובר בשירה"

מירית:."זה סאמר עכשיו.."

אופיר:."אופס.." זה הדבר האחרון שעניין אותה עכשיו.

מירית:."תראי זה לא חייב להיות כזה קשה. מחר בבוקר אני אצלך ומדברים עם שירה"

אופיר:."ותגידי לה מה?"

מירית:."אוקיי סיפרתי לך את השיחה שלי איתה.."

אופיר:."נו.."

מירית:."כואב לה על המוות של דני כמונו ואפילו יותר, אבל בשיחה שלי איתה לא שמים לב לזה, היא רק התלוננה על הבצפר. כאילו כלום לא קרה חוץ מהעובדה שהיא עברה בצפר.."

אופיר:."מה זה קשור עכשיו?"

מירית:."היא מתחבאת מאחורי המילים.. "

אופיר:."את יודעת מה? את צודקת. מחר מדברים איתה על הכל.  זה פשט לא הגיוני יותר שיהא ככה"

מירית:."הוו סופסוף את מדברת.."

אופיר:."היא תמיד הייתה כזאת, מסתירה את הדברים הכואבים"

מירית:."עד שדני הגיע.."

אופיר:."אבל הוא מת.."

מירית:."והיא חזרה לנקודת ההתחלה.."

אופיר:."אנחנו כ"כ חייבות לדבר איתה" נעמדה.

-

הגעתי הביתה וישר נכנסתי לחדר שלי, הורדתי נעליים ונכנסתי למקלחת.

עצמתי עיניים, המים החמים זרמו מעליי ופתאום רצו לי במוח פלאשבקים מהחלום על דני.

הסיוט הזה שמופיע לי כל יום בלילה מאז מותו.  האדם הזה שהופיע והאשים אותי במותו, שגרם לי להאמין באשמתי אל מותו.

פקחתי את עיני, עצרתי את זרם המים, יצאתי מהאמבטיה והתכסיתי במגבת.

נעמדתי מול המראה הקטנה באמבטיה, לא יכולתי להסתכל על עצמי, על שירה, על הילדה שהרגה את החבר שלה, אז זה שדאג לה ותמיד היה שם בשבילה. אותו. אותו היא הרגשה.

החזקתי את בקבוק השמפו ביד, לקחתי כמה צעדים אחורה,  הרמתי את ידי ובלי להסס זרתי את הבקבוק על המראה. היא ישר נשברה, ואני עמדתי שם. לא יכולתי להביט בה, בעצמי, במי שלקחה ממני את הדבר שהיה הכי יקר לי בעולם.

מיד מאוד חזרתי לעצמי. לבשתי סקיני ג'ינס כהה גופית סבא שחורה צמודה, וכפכפים.

לקחתי את תיק בצפר את הגיטרה וירדתי למטה.

-

ברוק התארגנה לבצפר ואז בדיוק צלצל הפלאפון שלה.

"הלו?" ענתה

"היי זאת היילי, בוקר טוב"

"את צריכה משהו? קצת מוקדם בבוקר" אמרה ברוק בחוסר סבלנות

"כן זהו, רציתי לשאול אותך אם תוכלי לאסוף אותי היום בדרך לבצפר"

"למה מה קרה היום?"

"ההורים שלי מחוץ לעיר"

"אני לא מבינה למה הם לא קונים לך אוטו, את כבר גדולה"

"כי אין לי רישיון" אמרה כמובן מאליו

"אז מה? תראי אותי"

"טוב אז תוכלי לבוא?"

"כן, תהיה מוכנה בשמונה" אמרה וניתקה.

ברוק לבשה מיני חצאית ג'ינס חולצה ורודה צמודה עם חגורה בטן ונעלי עקב גבוהות.

ירדה למטבח ושם ראתה את אביה יושב ליד שולחן האוכל וקורא עיתון, החליטה להתיישב לידו.

"איפה אמא?" שאלה ברוק

"יצאה" השיב

ברוק:."לאן?"

"לא יודע,  היה לה תור מוקדם לאנשהו"

ברוק:."אשתך יוצאת מהבית ואתה לא יודע לאן היא הולכת?"

"היא גם אמא שלך, וגם את יוצאת מהבית בלי לידע אותי" הסתכל לה לראשונה מתחילת השיחה על העיניים

ברוק:."אני הבת שלך!"

"כן, סיבה מספיק טובה" שתה מכוס הקפה שעמדה לידו, וברוק יצאה מעוצבנת מהבית. נכנסה למכוניתה הורודה ויצאה מביתה לכיוון ביתה של היילי.

-

לוקאס קם מהשעון המעורר שבישר לו שכבר שבע וחצי.

צחצח שיניים במהירות, שטף פנים וסידר את השיער. לבש ג'ינס גדול עד הברך, חגורה וגופית סבא שחורה.

ירד למטבח והתיישב בשולחן ליד אביו ואמו.

"בוקר טוב" אביו קית אמר.

"בוקר טוב" השיב

"בוקר טוב, מצטערת על ה..זה" הצביעה אימו על הפלאפון לאחר שסיימה לדבר

לוקאס:."אה בסדר. יצא לכם להכיר כבר את השכנים החדשים?"

קית:."לא"

"דווקא התכוונתי לבקר אותם היום, למה?" אלנה, אמו של לוקאס ענתה.

לוקאס:."סתם פשוט הם כבר דיי הרבה זמן פה"

קית:."אתה זוכר שיש אימון היום?"

לוקאס:."כן בטח"

קית:."אנחנו חייבים להתאמן טוב, למה עוד מעט האליפות האזורית.."

לוקאס:."אלך תדאג אנחנו נאכל את כל המתחרים בלי מלח" חייך "אבל יש עוד תחרות לפני לא?"

קית:."עזוב זה קטן עלייך! יותר חשוב האזורית"

אלנה:."טוב אני צריכה כבר לצאת לעבודה" אמרה לאחר שלקחה שלוק מהקפה

לוקאס:."ביי"

אלנה:."רגע אתה לא צריך הסעה לבית ספר היום?"

לוקאס:."לא, יבואו ויאספו אותי" חייך שוב

קית:."מה? מי יבוא?" התערב בשיחה

לוקאס:."מייקל, בגלל שאתה.."פנה אל אביו "לא מרשה לי לנהוג באוטו לבית הספר"

קית:.,מה לעשות שאין לך רישיון עדיין, דבר איתי אחרי האזורית"

לוקאס:."נו אמא?"

אלנה:."ביי" אמרה במהירות הסתובבה ויצאה מהבית משתדלת שלא לצחוק.

-

מייקל יצא מביתו לבוש במכנס ג'ינס ארוך, גופיה ונעלי ספורט. עלה לאוטו והתניע. בדיוק אז קיבל טלפון מריאן:

"אה אחי? כבר חזרת?" אמר מייקל כאשר הרים את הפלאפון

ריאן:."כן הקדמנו את הטיסה?"

מייקל:."נו איך היה? ספר.."

ריאן:."אני אספר אחר כך, עכשיו אני צריך שתבוא לאסוף אותי.."

מייקל:."מה קרה גם אתה?"

ריאן:."למה מי עוד?"

מייקל:."לוקאס"

ריאן:."מתפדח לבוא כבר עם ההורים לבצפר אה?"

מייקל:."קורה.. למה מה הסיפור שלך?"

ריאן:."אל תשאל. גנבו את האוטו" מייקל צחק "מה את הצוחק?" הוסיף ריאן "חכה חכה שיגנבו גם לך את האוטו"

מייקל:."ריאן? אתה מנסה לרמוז משהו?."

ריאן:."כן שתבוא, ואני מחכה לך"

מייקל:."ביי"

מייקל ניתק את הפלאפון ואחרי כמה דקות הגיע לבייתו של ריאן. ריאן נכנס למכונית ומשם המשיכו לביתו של לוקאס.

"מה גבר מה אתה עושה פה? כבר חזרת?" פנה לוקאס אל ריאן ונכנס למכונית.

ריאן:."כן הקדמנו את הטיסה" מייקל התחיל לנסוע לכיוון בית ספר "גנבו לי את המכונית.."

לוקאס:."מייקל ברגע זה ממש, אני שמח לבשר לך שזכית להיות הנהג הפרטי שלי ושל ריאן מעתה ועד האליפות האזורית."

מייקל:."אני מוותר"

ריאן:."רגע רק אחרי האליפות האזורית יתנו לך לקחת את האוטו?"

לוקאס:."לצערי"

מייקל הגיע לבצפר וחיפש חניה

ריאן:."יש שם חניה" הצביע על מקום חניה פנוי. מייקל התחיל לנסוע לכיוון ובדיוק שבא להיכנס, ג'יפ שחור גדול נדחף לבפנים והחנה במקומו.

ריאן:."בואנה אני אכסח את החבר'ה האלה מה הם חושבים? בגלל שהם שחקני פוטבול וכל הבנות רבות עליהם מותר להם להידחף ככה?" הוא בא לצאת מהאוטו ומייקל מנע ממנו.

ריאן:."מה יש לך? תן לי לצאת אליהם?"

לוקאס:."ריאן בזמן שאתה התפנקת לך בקאריבים, מייקל הלך מכות עם טים.."

ריאן:."תשבע אחי? לא ציפיתי ממך מייקל" נתן לו אגרוף קטן בכתף.

לוקאס:."חכה זה לא הכל.."

ריאן:."עכשיו מגיע החלק הטוב אה?"

לוקאס:."אם אתה אומר.. נתנו לו שבוע שלם לעזור לשרת" ריאן החל לצחוק

ריאן:."מייקל עזר לשרת במשך שבוע?."

לוקאס:."כן כל היום הוא החליף מנורות שרופות בבית ספר וניקה את משרד המנהל.."

מייקל:."צחקו צחקו אתם לא יודעים מה גיליתי." יצאו מהאוטו והלכנו לכיוון בניין בית הספר

לוקאס:."מה גילת?"

מייקל:."בקרוב תדע לוקאס, בקרוב תדע.."

-

אני ואחותי הגענו לבית הספר, התיישבנו ליד חדר המנהלת וחיכינו שתקרא לנו להיכנס.

בהתחלה אחותי נכנסה ולאחר זמן ממושך היא יצאה ואני נכנסתי אחריה.

"שלום, שבי בבקשה" אמרה המנהלת ואני התיישבתי. "ברוך הבא להרבור"

"אז איך את מתאקלמת פה בבצפר? בעיר? גם שפה חדשה.."

אני:."בצפר לא משהו, עיר של עשירים סנובים, ושפה כמו שאת שומעת.. קטן עליי" חייכתי.

"אז אולי ספרי לי איך נראה לך בית הספר שלנו?"

אני:."את באמת רוצה לדעת?"

"אם לא הייתי רוצה לדעת לא הייתי שואלת"

אני:."טוב, את ביקשת" חייכתי "לדעתי זה מטומטם, בשביל להגיע מקצה אחד לקצה שני של בית הספר את צריכה מטוס. ומה כל הקטע הזה של כל המגרשים פה? מרגש הוקי, כדורגל, כדורסל, פוטבול? אתם באמת צריכים את כל החרא הזה?"

"המגרשים משמשים את הנבחרות שלנו. אני לא יודעת אם את יודעת אבל הנבחרות שלנו של בית הספר הם הטובות ביותר בכל המחוז." אמרה המנהלת

אני:."כן.. בלה בלה בלה" סיננתי

המנהלת:."אז כבר השתלבת הראחד החוגים שאנחנו מציעים פה?"

אני:."חוגים?"

המנהלת:."קורסים.. יש לך פה את קבוצת המעודדות.."

אני:."כן בטח"

המנהלת:."מה?"

אני:."כלום:."

המנהלת:."יש לך את קבוצת המוסיקה, אני רואה שאת מנגנת" הסתכלה על הגיטרה שלי

אני:."כבר לא.."

המנהלת:."למה? קרה משהו?"

אני:."לא משהו שאת צריכה לדעת.."

המנהלת:."חבל כי ני תמיד פה בשביל.."

אני:."אני ממש ממהרת לכיתה.." קטעתי אותה "אז אפשר לסיים פה כבר?"

המנהלת:."אוקיי. יש לי רק להביא לך את המפתח ללוקר"

אני:."שיהיה.." המנהלת הרימה את הטלפון וביקשה ממזכירתה להביא לה מפתח ללוקר בשבילי. לאחר כמה דקות המזכירה נכנסה.

"אני מצערת לא נשארו לוקרים במתחם שלך?

אני:."במתחם שלי?"

"יש מתחמים של לוקרים" הוסיפה המנהלת

המזכירה:."הלוקרים היחידים שנשארו הם במתחם של מקבלי המלגות?"

אני:."סליחה?!" הייתי בשוק

המזכירה:."אני מצטערת פשוט זה הלוקרים היחידים שפנויים, אני מבטיחה שאנחנו נעשה הכל כדי להעביר אותך למתחם אחר"

אני:."לא הכוונה היא של מזה הבולשיט הזה של מתחם מקבלי המלגות? לכל אחד יש מתחם משלו? של העשירים ושל העניים!?" קמתי עצבנית מהכיסא, לקחתי מהמזכירה את מפתח מהיד ויצאתי עצבנית מחדר המנהלת.

-

"הלו?" ענתה אופיר לטלפון לאחר כמה צלצולים שהעירו ותה משנתה.

"אופיר?" נשמע מעבר לקוו

"כן" ענתה

"זה אלון.."

אופיר:."אה מה קורה? מה השעה בכלל?"

אלון:."אחד בלילה"

אופיר:."אה. רצית משהו?"

אלון:."אני מצטער על השעה פשוט עוד יומיים זה חוד למוות של.."

אופיר:."אני יודעת.."

אלון:."פשוט חשבתי לעלות לקבר שלו. עם כולם.."

אופיר:."חשבתי על זה גם. אבל עם כל החבר'ה שם ביחד. זה יהפוך למסיבה"

אלון:."אני לא חושב, פשוט לדעתי כדי שנלך לשם כולם ביחד. גם המשפחה שלו תהיה שם. וזה חשוב שכולם נהיה שם. בשבילו. והמשפחה.

אופיר:."אוקי"

אלון:."אז אני אדבר עם כולם?"

אופיר:."כן"

אלון:."טוב. לילה טוב. וסליחה על השעה"

אופיר:."לילה טוב"

-

נכנסתי לשיעור. לא הקשבתי בכלל. הייתי עסוקה במחשבות והרהורים.

פתאום נדלקה הפלזמה הגדולה מעל הלוח. ישר כולם הקשיבו והסתכלו עליה.

הייתה שם אישה, בשנות השלושים לחייה. היא התחילה לדבר על איזה מןפע כישרונות ואודישנים. אני במקום להקיש שאלתי את עצמי מה החרא הזה? למה יש פלזמה על הלוח בכיתה? מי האישה הזאת? מה הקטע שלה? ולמה קשה לה לעבור כיתה כיתה ולהגיד את זה מול התלמידים ולא בפלזמה?

ככה עבר השיעור. בתחילה זיכרונות על דני. ולאחר מכן בערעורים על הפלזמה.

הושמע הצלצול. יצאתי מהכיתה והתחלתי לחפש את הלוקר שלי.

"B-12" קראתי על מחזיק המפתחות של המפתח של הלוקר.

הגעתי למתחם של ה- B המשכתי ללכת עד שהגעתי ללוקר שלי. הוא היה לוקר ארוך מאוד וצר יחסית אורך שלו.

"היי מה את עושה כאן? לא ידעתי שאת כאן על מלגה?" אמרה לי אותה בחורה שפגשתי אותה אתמול במועדון. המלצרית.

אני:."גם אני לא" חייכתי.

"דרך אגב אני ג'סיקה" השיבה

"שי..סאמר"

ג'סיקה:."את רעבה?"

אני:."בערך.."

ג'סיקה:."מעולה, בואי נלך לאכול צהריים"

אני:."צהרים"

ג'סיקה:."את יודעת.. יש בבצפר ארוחות צהרים, חינם. לתלמידים.."

אני:."אה באמת? לא ידעתי."

ג'סיקה:."כן, צפוי.."

אני:."טוב בואי:."הלכנו לכיוון הקפיטריה. לקחנו כל אחד מגש והתחלנו ללכת לכיון אורך הבופה כאשר כל סוג אחר של אוכל מישהו מגיש לנו.

ג'סיקה:."מה דעתך על בית הספר?"

אני:."

המשכנו ללכת ובסוף כל אחת מאיתנו קיבלה בקבוק שתייה. אני בחרתי קולה וכך גם ג'סיקה. התיישבנו באחד השולחנות.

אני:."מזה?" הצבעתי על משהו ששמו על הצלחת.

ג'סיקה:."חזיר. מה אף פעם לא אכלת? זה ממש טעים. כדי לך לטעום.."

אני:."לא, לא נראלי" קמתי וזרקתי את האוכל לפח הקרוב, נשארתי רק עם בקבוק הקולה.

התיישבתי חזרה ושתיתי מהקולה.

ג'סיקה:."את תהיה רעבה אחר כך?"

אני:."אני אשרוד"

ג'סיקה:."כריס!.." צעקה ג'סיקה לאחד הילדים

אני:."מי זה?"

ג'סיקה:."ידיד שלי אני אכיר לך אותו"

כריס התקרב. הוא היה נראה טוב. בלונדיני גובה שרירי עם עיניים ירוקות בוהקות, בדיוק כמו של דני. קמתי ממקומי.

ג'סיקה:."מה קרה?"

אני:."אני צריכה ללכת"

ג'סיקה:."לאן?"

אני:."ל.. לא חשוב. נדבר מחר" הוא כבר היה ממש קרוב.

ג'סיקה:."אין מחר בצפר"

אני:."אז כשיהיה.. ביי" אספתי את הדברים שלי והלכתי.

-

"מי הילדה?" שאל כריס והתיישב ליד ג'סיקה.

"סאמר" השיבה

כריס:."מוכרת לי"

ג'סיקה:."היא גרה בשכונה"

כריס:."איזה שכונה?"

ג'סיקה:."הפרטית. איפה שאתה עובד"

כריס:."מה אז אתן חברותי עכשיו? שלא תיפגעי כמו מהקודמת"

ג'סיקה:."אז זהו. היא לגמרי שונה."

כריס:."שונה כמו מה?"

ג'סיקה:."שונה כמו שאתמול היא הייתה במועדון, שתתה משהו ואחר כך שילמה על זה. והיא בכלל רשומה למועדון.."

כריס:."היא לא הייתה אמורה לשלם"

ג'סיקה:."אז זהו הייתה לנו גם שיחה והיא אמרה כל הזמן שהכסף הוא של אבא שלה ולא שלה וכל זה. והלוקר שלה הוא במתחם שלנו. של מקבלי המלגות"

כריס:."באמת?"

ג'סיקה:."כן.."

כריס:."מוזר.."

ג'סיקה:."נו אז מה עם החברה שלך?"

כריס:."היא באימון עכשיו"

ג'סיקה:."נכון. כי היא מעודדת"

כריס:."את אף פעם לא תאהבי אותה אה?"

ג'סיקה:."יש לי היסטוריה עם מעודדות"

כריס:."היא שונה"

ג'סיקה:."זה מה שאתה חושב.."

כריס:."אני עוד אוכיח לך את זה" חייך.

-

חזרתי הביתה. אך לא לפני שעברתי בחנות הצילום ולקחתי את התמונות.

עליתי לחדר. הנחתי את הדברים על הרצפה בכניסה והתיישבתי על המיטה.

התחלתי להסתכל בתמונות שפיתחתי. הדמעות לא איחרו לבוא ולכן לקחתי את כל התמונות והכנסתי אותם למגירה בספריה הגדולה בחדר.

ירדתי למטבח והתחלתי לבשל ארוחת צהריים.

-

"מה אתה עושה פה?" ג'סיקה אמרה לכריס כאשר התיישב בבר של המועדון.

כריס:."מחכה לחברה שלי" חייך

ג'סיקה:."כריס את יודע שאתה החבר הכי טוב שלי נכון? ואני ממש לא רוצה שתיפגע"

כריס:."אני לא."

ג'סיקה:."פשוט. הטיילור הזאת.. היא נראית מסוכנת."

כריס:."היא לא. זה הכול בגלל כל מה שהיה לך עם ברוק תאמיני לי. טוב היא מתקרבת תתנהגי יפה אה?" הסתכל עליה.

ג'סיקה:."למה פעם לא התייחסתי אליה יפה?" חייכה

כריס:."היי מאמי" אמר לחברה שלו טיילור כאשר התקרבה.

טיילור:."היי משנמע ג'סיקה?" נתנה לכריס נשיקה

ג'סיקה:."הכל טוב, רוצה לשתות משהו?"

טיילור:."לא אנחנו כבר הולכים נכון?" הסתכלה על כריס

כריס:."כן בטח, ביי ג'סיקה." קם מהכיסא והלך מחובק עם טיילור

ג'סיקה וכריס ידידים כמה שנים. הוא באמת חשוב לה כידיד, הוא תמיד היה שם בשבילה והיא בשבילו.

היא לא רצתה שהוא יפגע, במיוחד לא עם העבר שלה עם מעודדות.

שוב, מצטערת על האיחור.

הבעיה היא שעבדתי במקביל על פוסט הדמויות.

יש המון אבל המון דמויות חדשות ולא כולם מופיעים בפרק הזה.

בקרוב תבינו הכל, אל תדאגו.

שנה טובה (: