"כי שירי הוא עלה ברוח, הנידף, השכוח, הוא האור הרך הניפקח בלילותי, הוא אתה ההולך אלי..."

איזה מוזר... היה יום אחד השבוע ששאלתי את עצמי אם יכול להיות שדברים מתחילים להסתדר ואיכשהו תירצתי לעצמי בראש כל מני דברים והחדרתי לעצמי לראש את כל הדברים הרעים, מרגישה שקשה לי להודות בדברים טובים שקורים מפחד שהם לא אמיתיים ושעוד כמה ימים הכל יתפרק וייהרס ושוב אזכר בנוסטליגיות ב"תקופות הטובות"...

אבל לא עוד... מותר לי לצהיר על כך שטוב לי, והנה כמה סיבות.:

ציונים מדהימים בקורס (שניי 97 אחד אחרי השני) ,עברתי תיאורייה ואני אתחיל עכשיו סוף סוף ללמוד נהיגה, יש תחושת התקרבות לכמה חברים מהעבר (אני מקווה שזו לא תחושה דמיונית) ואפילו הכרתי מישהו חדש, out of the blue  הוא צץ לו מהיי שם מערער את כל מה שידעתי על דייטים ועל דברים שבינו לבינה, לא עוד מחוות קיטשית והודעות דביקות, לא עוד להגיד את הדבר הנכון במקום הנכון, אלא פשוט להיות שם... ולתת לדברים לקרות לבד, וכנות... המון כנות, ויש הרגשה ,להבדיל מהפעמים הקודמות, שנשיקות ומזמוזים הם לא במרכז אלא איזה שהיא דרך ביטוי למשהו יותר עמוק....והמבטים שלו... והחיוכים שלו... נדמה כי ברגע שהכנות שם, שלא צריך להיות מישהו אחר או להרשים, שלא כל דבר מלחיץ כל כך, אז באמת מה שצריך לקרות יקרה ואם לא... אז זה באמת לא זה.

הוא אמר לי אתמול "זה מדהים אותי שאת מקבלת אותי כמו שאני, שאני יכול לספר לך דברים מביכים או דברים לא מקובלים וזה לא ידליק אצלך נורות אזהרה, שאת באמת מוכנה להתקרב אליי"

פחד מזה שזה יגמר? תמיד יש את הפחד הזה... הרי זאת אני, בגלל זה אנחנו לא מגדירים שום דבר ואני מתעלה על עצמי ולא מנדנדת ב"שאלות של בנות", אבל יש איזשהי השלמה עם זה שזה מה שנכון לעכשיו ו...זהו, חוץ מזה התרגלתי כבר לקשרים קצרצרים שמתחילים כלעומת שהתחילו.

פרק משימה ממש עוד מעט... פחד מהול בהתרגשות ואני משתדלת שהפחד לא יכסה כל חלקה טובה בעיקר על ידיי שיחות ושיחה על זה עם בני הגרעין, כנראה שמה שמדברים עליו נהייה פחות מפחיד ברגע האמירה.

אחד הדברים שמעודדים אותי זה שאנ י ובנות החדר שלי בשנת שירות החלטנו שאנחנו חוזרות להיות יחדיו בחדר והמחשבה על זה שלא משנה מה, תמיד יהיה את השטויות והשיחות נפש של הלילה ממש מרגיעה...

יש ריח חדש ורענן באוויר... (או שזאת רק אני?)