כי זה עושה לי בחילה.
|
| 2/2008
זה מתסכל.
אני כל כך מכורה לזה. לכאב, לשחיקה, לקול הצורם שגורם לגוף שלי לרעוד.
למה זה צריך להיות ככה כל פעם? אני לא מסוגלת יותר.
פעם רציתי להיות הסופה הזאת שכולם ידברו עליה, שתכנס לחיים ותעלם בשנייה, תשאיר אחריה הרס ויופי כאחד. עכשיו זה נראה כל כך רחוק... אני רוצה להיות זאת שתוכל לחתוך את גופך לאורכו ותתקן את כל מה שכואב מבפנים, שתוציא את הזיהום שאוכל אותך למרות שכל דבר שנמצא מתחת לאפידרמיס מחליא אותי.
ואני סובלת. לא מבינה את זה... אני פשוט... מיוסרת. וזה כל כך מתסכל לדעת שאין לי מה לעשות חוץ מלהסתכל מהצד ולחכות שהכאב יעבור מעצמו. אז למה אתה לא מסוגל להקיא אותו כבר? לפלוט את הגועל שצברת במשך 3 שנים מהמערכת שלך.
אני חייה בבחילה מתמדת, ותמיד אהיה ככה אולי כי פשוט מעולם לא ניסיתי לנקות את עצמי, אולי כי אף פעם לא שמו על זה דגש, אולי כי תמיד דחקתי את עצמי הצידה וניסיתי ליצור הלם שלא יכול להיות קיים מאוויר. אולי כי שוב אני חוזרת לאותה הנקודה.
זה מתסכל. כל כך מתסכל.
לפעמים אני עומדת מול השדים האלה, המחלה הזאת, הגוף הזה שכבר ממזמן לא שייך לאף אחד ואני פשוט מוצאת את עצמי שעות מחזיקה את ראשי בידיים כואבות, כמעט תולשת את השיערות ומנסה לדמיין מה היה קורה אם הראש הזה היה אפרסק, ואם הייתי יכולה לפתוח אותו לשניים ולהוציא הכל החוצה ולהפסיק. די.
אני הולכת לאיבוד בשום מקום כי אני רגילה לזה. רגילה לחיות במחשבות אחורה, רגילה לבכות, רגילה לסבול.
לא משנה כמה פעמים אומר לעצמי שאני מאושרת, או עד כמה אאמין בזה זה כאילו המוח נמצא בבועה משלו והלב במקום אחר, נמאס לי להלחם בעצמי על קרב שאבוד מראש. אני מכורה לדכאון ואני שונאת אותו. אני מכורה להרס וחוסר סדר.
אני לא סופה.
אני רק מה שנשאר אחריה.
וזה תמיד אותו דבר, תמיד הכל נראה לי כל כך גדול ומפחיד, ואפילו עכשיו שאני אמורה להיות מאושרת אני סובלת. כי אתה סובל, כי לפעמים העיניים שלך מביעות את אותה עצבות שלי, וזה מלחיץ. לא מקנאה, כי העצב הוא נחלת כולם... פשוט כי... זה לא משנה מה אני יאמר, אתה בשלך. אוחז בעבר כמו במראה מנופצת. אתה לא מבין שזה לא באמת משקף את מי שאתה? אתה מסתכל אחורה ורואה רסיסים של הבעותיך, כשזה רק אשלייה.
אני מתגעגעת לפעם, לעיניים הגדולות שמסתכלות בפרטים הקטנים בציורים של מירו ונשארות שקטות ורגועות, שואבות כל טיפה של תמימות וכנות כחולה כשכולם חיפשו פרטים ודברים מסובכים מדי וגדולים מדי.
אם הוא רק יכול היה לצייר לי קו אחד ולאמר לי שזוהי שלמות הייתי נרגעת.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Shloma