כי זה עושה לי בחילה.
|
| 8/2008
 pictures in an exhibition
יש את השירים האלו, שלא משנה כמה פעמים תשמע אותם ולא משנה בזה סיטואציה אתה תהיה הם תמיד יגרמו לתחושה של מחנק.
זה כמעט מרגיש כאילו בלעת סירה קטנה שרק מחכה לכך שמפלס הדמעות יעלה והיא תוכל לגלוש מתוכך בבטחה...
לאחרונה אני מוצאת את עצמי עוברת על אותם שירים שכל כך הכאיבו לי פעם, אני לא יודעת בשביל מה זה טוב.. אם זה בשביל שאני אראה שאני עוד מסוגלת לכאוב אותם, אם זה בשביל להזכר, אם זה בשביל לתת לסירות הקטנות שבתוכי לשוט לעבר מקום טוב יותר, מה שבטוח זה שזה נותן בי תחושה של מרירות.
אני בוחנת את אותם שירים וזוכרת את כל הפעמים ששמעתי אותם, ומה הרגשתי באותו רגע. את אותו כאב, את אותה דמעה, ואת אותו צורך לבכות מחדש.
אני מתגעגעת.
פשוט מתגעגעת.
לעבר, לתיכון, לחברים שהיו לי, לאופטימיות שנכחה בי, לתחושה של זמן אינסופי, לקלות הבלתי נסלחת של לישון סתם ככה מבלי לנצל את הזמן כמו שצריך. אני מתגעגעת לתמימות שהייתה בי לתקופה קצרה.
הזמן עובר כל כך מהר ואני מאבדת את עצמי בתוך כל הדבר הזה, כבר שנה מאז שהתגייסתי. שנתיים מאז שנשברתי, שלוש מאז שהתחלתי לרוץ מהר מדי. עוד שנייה וכל הבלגן מתחיל, כל הזמן אני רודפת סביב עצמי במטרה להגיע לאנשהו, במטרה לכבוש פסגות שלא קיימות ואז אני עוצרת כי אין בי כוחות, כורעת ברך, מסתכלת אחורה ומבינה שלאורך כל הזמן הזה לא קלטתי שום דבר מסביבי, רצתי הכי מהר שיכולתי אחרי הגזר שתלוי מעל לראשי- וזה לא נתן לי כלום.
זה מעייף.
למדוד את השמלה מהנשף שלך לא באמת יחזיר את הזמן לאחור- זה משהו שהבנתי אתמול. חוץ מהעובדה שאני עדיין נכנסת אליה וזה מעודד מצאתי את עצמי מסתכלת במראה, נשענת לאחור, עושה כמה סיבובים במקום, נשכבת במיטה ולא מפסיקה לבכות. חיבקתי את דיוטי (ההיפופוטם שלי) חזק חזק, עצמתי את העיניים וקיוויתי להתעורר בת 12. זה לא עבד.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Shloma