צועדת מספר צעדים קדימה, והשיפוע אשר מטה את כדור הארץ על צירו-
הופך את הצעדים הללו למסלול מעגלי. מתחילה לרוץ, סביב אותה נקודה.
לעיתים, מתעייפת, עוצרת, לוקחת מספר נשימות, וממשיכה כאילו כלום לא קרה.
בשלב מסויים, היציאה לא מתאפשרת. או כך לפחות נדמה לך.
מרגישה שמבחינה רגשית, לעולם לא תצליחי להתקדם. כיצד תמצאי משכן חדש, אם העבר מנקר בך ללא הרף?
הדימוי העצמי יורד, וכך עולה ההזנחה, חוסר האכפתיות, וקטן הסיכוי להתנתק מהדרך חסרת המוצא.
את מתחילה להאמין פחות, בעצמך, בגורל, ב"מה שצריך לקרות יקרה".
אמנם התחלת את דרכך במטרה למצוא כיוון ולהתחיל מחדש- למעשה, את מאבדת את עצמך.
לא מצליחה לפנות זמן לדברים שאת אוהבת, ואילו בדברים שאת משקיעה זמן- אינך מאמינה.
כל פעם שאת מקבלת מעט זמן לעצמך, נופלת ההחלטה- מעכשיו, אתחיל מחדש.
מתחילה לצעוד, וכך או כך נסחפת שוב למסלול המועד לפורענות.
אז מה עושים? ואיך יוצאים? ולמה זה טוב, כל הדבר הזה?
רק את תגלי, ברגע שבאמת תחליטי להתחיל מחדש, להתנתק מהעבר.
ואם התקופה הזאת תשפיע עלייך ותגרום לך לכשלים,
זכרי- זאת הסיבה.
אבדון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
דנה קמה, דנה נמה.