מאיפה זה בא? לעזאזל...
האומץ הזה שלך... מאלכוהול? ממאס בהמתנה? מהפחד לאבד?
זה היה הרגע הכי טעון ברגש שהיה בחיי...
שניות שבהן כל האהבה, הפחד, ההנאה, ההלם נגחו בי כ"כ חזק עד שבקושי נשמתי.
הלב פעם חזק וכמעט יצא מהמקום, תוך כדי שאנחנו צמודים, כמה צמודים היינו.
אם הייתה אופציה להתערבב פיזית היינו נהיים גוף אחד, מתמזגים יחד.
הלבבות הולמים זה בזה, העניינים מתחממים, העיניים מהופנטות במבט שיכלתי להכלא בו נצח.
אתה הכל. אתה מצחיק אותי. כיף לי איתך. אתה צנוע. אתה ביישן. אתה רגיש. אתה חכם.
אתה מטייל. אתה אוהב טבע. אתה מיוחד. אתה רוקד. אתה תומך. אתה אהוב. אתה מנהיג.
אתה חתיך. אתה שובה לב. אתה בעל לב זהב. וחיוך כובש. אתה לוחם. אתה לא מוותר.
אתה חברותי. אתה נדיב. אתה רוצה להיות חקלאי. אתה הגבר שלי, האידאלי.
דווקא כשהשלמתי עם העובדה שלא נהיה יחד, שלא בא לי מלחמות, דווקא כשוויתרתי,
כאילו הרגשת את זה, ופתאום עזרת אומץ, בתקופה המשמעותית ביותר, יצרת קרבה פיזית.
אנחנו כמו נרקומנים, שלא מאמינים שסם האהבה פעל עליהם בסופו של יום, נושמים זה את זו,
טורפים, מתקרבים חזק חזק ולא עוזבים, מרגישים, ממששים, ומנצלים כל קמצוץ של חשק שהיה בנו.
יותר משנה אנחנו מתאפקים... אני. אולי גם אתה. לא יודעים מה הצד השני מרגיש, מפחדים לגלות.
אתה אומר שאתה רוצה זוגיות ואני צועקת בלב שאני מוכנה לתת לך הכל אם רק תתגבר על הפחד.
והתגברת, הייתי מאושרת ומבוהלת בו בזמן, אמרתי לך שאתה האידאל. אמרת לי שזה הדדי.
קשה לי בגלל הנסיבות. אנחנו נתגבר, בואי נעשה מה שטוב לנו אתה אומר.
עוברת ההשפעה של האלכוהול.
אני רוצה. החלטתי. אני רוצה. אני שולחת לך הודעה. ואתה לא עונה. ואתה לא יוצר קשר.
ושוב חזר הפחד? המציאות?
אני כ"כ אוהבת אותך עד שאני לא יכולה לשנוא אותך בכלל. אבל אני שונאת שעוררת בי הכל מחדש.
הלוואי שיגיע הפרק הבא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
דנה קמה, דנה נמה.