כשמתקרבים לנקודת השבירה:
הכתפיים מתקשות ונתפסות מאחור כדי שלא נקרוס.
הרגליים יציבות ואיתנות מפני כל תנודה שלא תהיה.
הדמעות ממתינות עמוק בתוך הגרון לפריצת הסכר.
העיניים מחפשות עזרה מכל כיוון, הקשבה, תמיכה.
הבטן אסופה עמוק בפנים ומחברת את כל החלקים האלו יחדיו.
כשמתקרבים לנקודת השבירה:
המצברוח רעוע ולא יציב, משתנה בקיצוניות בכל רגע.
הנחמדות נעלמת והדבר היחיד שחושבים עליו זה מתי כבר נשבר?
הזמן זז לאט... לאט מדי, לאט משהיינו רוצים.
אנו מנסים להסביר מה עובר עלינו, ולא מצליחים.
עדיף להשבר מלהיות ב"רגע שלפני" שאמנם הוא רגע, אבל הוא יכול להמשך חודשים.
לעולם לא אצליח להבין למה אנחנו צריכים להרגיש כך, למה אנחנו נכנעים לחוקים ומסגרות.
מאיזה סיבה אני מתנדבת להקריב את השנים הכי יפות שלי, והמערכת לא מעריכה ולא מכבדת את זה?
קרובה לנקודת השבירה.
כי כל מנגנוני ההגנה כבר נחלשו,
כי הלב לא מקבל את מה שהוא רוצה.
רק זמן, זמן שיעבור לאט. כלכך לאט.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
דנה קמה, דנה נמה.