הא?!

אני תמיד נוטה להינות ביום כיפור. שזה קצת מפספס את כל המטרה הכללית...

אבל מה לעשות? זה כל מה שאני יכולה לבקש.

מהערב. כל הלילה. עד הבוקר.

עם חברים. אנשים שאני אוהבת..

וכל כך הרבה!

לעבור בכל היישוב. בין תחנות של אנשים. מכל הסוגים. מכל המינים.

פשוט להיות. והצום, מחבר בין כולם.

מוצאים תעסוקות..

מטריוויה, עד משחקי קופסא, עד מבוכים ודרקונים...

שיחות ליליות.

לדבר עם בנאדם, ולהבין.. שוואלה, אתה לא לבד.

להתחבק.

להסתכל בשקט על הזריחה. על הגג של השבט. עם האנשים שאתה אוהב מסביב.

להתפלא. מהיופי.

משפחה.

לישון המון.

ויש גם את הזמן הזה.. לחשוב.

אני מניחה שזה החלק של חשבון נפש וזה..

לבקש סליחה אמיתית.

לסלוח.

ויש את החלק, אחרי הסליחה..

שאתה מבין שוואלה. הספר נסגר. וזה אומר שאתה יכול להשאיר דברים מאחורה..

למחוק את המספרים מהטלפון, מהזיכרון...

ואולי, סוף סוף, להמשיך הלאה.

בלאוצ', שהיה לה יום כיפור אחד הטובים.. ולא אכפת לה שאסור.