| 4/2009
טראומות פסח.
באמאשלי שבא לי לכתוב כמו שבא לי למות בייסורים, אבל בא לי גם להראות נוכחות, אז יאללה, יהיה מה שיהיה.
מוטיב מרכזי: סבא.
מוטיב משני: איציק. (קורבן של הנסיבות או צירוף מקרים אומלל ?)
טראומת ליל הסדר מס' 1 או "מחומש זה העיגול החדש".
מאז ומתמיד סבא שלי כפרעליו מכין את האוכל בליל הסדר, התפריט כולל גפילטע, מרק צח* עם קניידלעך ועוף עם תפוחי אדמה בתנור. כן. אוקיי אוקיי, כולנו יודעים שלא מדובר כאן בחגיגה קולינארית, רק לשם השוואה, ארוחת ליל הסדר בבית אימו של איציק כוללת תבשיל מרק פול מהביל ועשיר עם בשר בקר משובח, תפוחי אדמה גמדיים ונגיעות של כרפס תינוק טרי, 780 סוגי סלטים מדוגמים, קדירת בשר כבש חגיגית בניחוח קינמון על מצע בטטות אורגניות ושזיפים ביין בוטיק מתקתק, תבשיל עסיסי של דגים נימוחים חריפים בחציל בשרני ועגבניות שרי שנקטפו בכפפות משי ברגעים אלו ממש מפסגת הרי האלפים, וכל זה עוד לפני המנה העיקרית. אבל אצלנו, להכין את האוכל זה הקטע של סבא שלי, זאת הגאווה שלו ואף אחד לא ייקח את זה ממנו. בעיקר משום שאף אחד אחר במשפחה שלי לא יודע לבשל בשיט, ולראייה: הביצים הקשות האלה עם המי מלח? אימא שלי עשתה אותן רכות. לא משנה, התרגלנו. הקטע שסבא שלי לא נהיה צעיר יותר וכנראה שהמשימה כבר לא ממש פשוטה עבורו, עם השנים חתיכות העוף הפכו לגדולות יותר ויותר וקוביות תפוחי האדמה הפכו אימתניות יותר ויותר, לי באופן אישי לא ממש אכפת אבל ראבק, פאדיחה רצח מאיציק שיושב שם עם נתח ענק של איזה חצי תרנגולת ושלוש חתיכות של תפוחי אדמה בגודל של כדורי בייסבול! יושב ומדמיין את ארוחת השחיתות המרוקאית לעילא של אימא שלו, במרחק 20 דקות נסיעה משם. לא נעים, לא נעים בכלל. אבל לפחות היה לי את הקלף של הקניידלעך! לאיציק אין למה להשוות את הקניידלעך'ים של סבא שלי, כך שיכולתי להרחיב בשבחם ולהללם בעליצות הולכת וגוברת משך כל קריאת ההגדה, כל זאת עד שהגיע סיר המרק* אל השולחן. הו, מה רב היה הזעזוע, להסיר את מכסה הסיר ולגלות שלכל קניידלעך, צורה מבעיתה אחרת, כל מני מעוינים, משולשים, אובלים ומשושים צפו להם שם במרק* וצעקו הצילו, פאדיחה לפנים! לאן אוליך את הבושה?!? הלא גם ככה קניידלעך הוא לא הדבר הכי מגרה בעולם, אז תנסו לדמיין קניידלעך עם פיגור שכלי בצורה של קוואצ' עם טביעות אצבעות. NOT COOL, GRANDPA! NOT COOL AT ALL
טראומת ליל הסדר מס' 2 או "סבא?!?!?".
אז בעודנו גומעים ככה בניחותא את המרק*, ומלהגים על דא כזה והה וזה, פתאום, סבא שלי כפרעליו, בלי קשר לכלום, מתחיל לדבר על השואה ואיך הוא יום אחד יצא מהגטו לחפש אוכל ואיזה נאצי יימח שמו התחיל לרדוף אחריו והוא רץ רץ והתחבא מאחורי איזה קיר והרים לבנה ענקית וכשהנאצי יימח שמו עקף את הקיר הוא הניף את הלבנה והכה בו בכוחות-על בלתי מוסברים וניפץ לנאצי יימח שמו את הגולגולת לשתי חתיכות.
כן.
כולנו השתתקנו, בעיקר משום שמעוצמת ההלם על כך שסבאל'ה הוא בעצם רוצח (סידרתי?) מפצח גולגולות, נבלעו הקניידלעך'ים המשולשים as-is ונתקעו לנו בגרון בצורה כזאת שנוצרה מעין חסימה די הרמטית של קנה הנשימה, כך שאילולא שני חריצי אוויר זערוריים ברווח הצר שבין שתי צלעות משולשי הקניידלעך שאפשרו רק בקושי ליצור איזה שהוא מהלך של נשיפה מיוסרת משולבת בתקיעת שתי אצבעות לגרון, הטיית הגוף כלפי מטה וטפיחה היסטרית זה על גבו של זה להדיפת קציצת החנק, ובכן, אילולא כל אלה, הרי שליל הסדר בקלות היה יכול להיות ה"סעודה" האחרונה. טוב נו, אני סתם מגזימה, לא באמת נחנקנו. רק איציק. כפרעליו.
טראומת ליל הסדר מס' 3 או – "אם צובטים אותי, אני לא מצטבת?"
אולי לא סיפרתי קודם אבל כל שנה אנו עורכים את ליל הסדר עם המשפחה שלי, וזאת מהנימוק הפשוט שמזה 10 שנים אני אומרת לאיציק שסבא שלי כבר נורא מבוגר ואולי זה יהיה ליל הסדר האחרון שלנו איתו, ולעולם, אבל לעולם לא אסלח לעצמי אם לא אהיה שם. בינינו? סבא שלי כפרעליו יקבור את כולנו, אבל זה הנימוק שלי ואני עומדת מאחוריו. אז בקיצור, אחרי שכל השנים הללו, איציק, שלא אוכל לא גפילטע ולא קניידלע, היה נמק מרעב עד שהגיעו העוף עם התפוחי אדמה "המיוחלים", החליט השנה להכין סיר דגים חריפים ולהביא אותם לסדר. אז בהתחלה אמרתי לו שזה רעיון נהדר, פשוט נהדר! אבל אז התחלתי להריץ סרטים שסבא שלי יפגע אם פתאום יהיה על השולחן סיר של דגים שיאפיל על אלו שלו, אז אמרתי לאיציק שאולי בעצם זה לא רעיון כל כך נהדר, אולי זה אפילו רעיון לא ממש טוב, אולי אפילו רעיון אווילי לגמרי שרק בן אדם אטום וחסר לב שלא סופר ממטר את הרגשות של סבא שלי וכל מה שמעניין אותו זה רק אוכל, רק בן אדם שהרשע זורם בעורקיו הסוציומטים יכול לחשוב עליו! נו, בסוף התפשרנו, הוחלט שאיציק יביא דגים רק לעצמו כדי שלא תיווצר סיטואציה לא נעימה שבה כולם יאכלו רק את הדגים שלו וסבא שלי יאכל גפילטע בחושך בפינה. אז בקיצור, איך שאנחנו מתחילים לאכול ואימא שלי מגישה לאיציק כפרעליו את הדגים החריפים שלו, והוא ככה מביט בי במבט מזוגג, הלום אושר, עיניו מצועפות דמעות, אוחז ביד רועדת במזלג ושואף מלא ריאותיו את ריחו המשכר של הדג, ובכן, בוקה ומבולקה. out of nowhere, עטו עליו כל באי השולחן להתבונן בתדהמה במחזה הנדיר, התלחשויות והסתודדויות נשמעו מכל עבר, דג שהוא אשכרה מתובל! ויש לו צבע! והוא אפילו חם! ובארוחת ליל הסדר NO LESS ! פתאום, איזו דודה הזויה שבאמאשלי לא ראיתי מימי ואין לי צל של פאקינג מושג קלוש מאיפה הגרילו אותה באמצע החיים, פצתה פיה ופנתה לאיציק בטון משתאה "הו! בחור צעיר, האם אתה מרוק-ני?" מאותו הרגע שהתוודעה הפסיכית הזאת למוצאו של איציק האומלל, החלה בתחקור הזוי לצהלת כל המסובים - האם אתם חיים בלהקות? האם נכון להגיד שאתם נפוצים בעיקר ביבשת אפריקה? מהי תוחלת החיים שלכם? האם יש לכם תתי מינים? האם תפקידם של הזכרים הוא להגן על הנקבות מפני איום חיצוני? האם גם בעדה שלכם נוטים לאכול כאשר אתם חשים רעב? ואם כן, ממה אתם ניזונים? האם גם אתם ניזונים בעיקר מאוכל? ואם כן, האם גם אתם נוהגים ללעוס את האוכל טרם הוא נבלע? האם יהיה זה מחוצף מצידי לטעום ולהתרשם מן התבשיל המונח על צלחתך? הו! טעם מיוחד בהחלט, אכן חוויה חושית מרתקת, בואו! התקבצו נא כולכם והתרשמו מטעמו של תבשיל מרוק-ני מסורתי! אחרי הכל, אין לדעת מתי ניתקל שוב באחד מבני העדה המרוק-נית ! (יואו איזה ארוכה הטראומה הזאת, אני אקצר) אז פתאום איציק כפרעליו, מצא את עצמו נותן לכולם לטעום ואפילו עצמות לא נשארו לו. הקטע שכולם הרגישו בסבבה לטעום כי היו בטוחים שהוא הביא סיר, כי מי המפגר שמביא רק מנה אחת. תכלס.
יאללה, הייתי כאן. בעעע לכולכם.
*מים חמים.
| |
|  כינוי:
בת: 51 |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
