אני כזאת גרועה שזה פשוט מועקה. הילד לא שומע והילדה לא רואה. אופק - תעביר לי את השלט. מה? מה? שחר - תעבירי לי את השלט. איפה הוא? איפה הוא? ואני כאילו בסבבה שלי. ניחותא. וכל יום בעבודה אני שואלת את עצמי - מתי כבר תזמיני להם תור לרופא? וכל יום אני עונה לעצמי - תעשי את זה בנסיעה חזרה הביתה, וכל יום אני נוסעת חזרה הביתה, עוצרת ברמזור מול שקיעות מדבריות והרים אדומים וענני נוצה קטיפתיים זהובים, לוקחת נשימה ארוכה, נאנחת ואומרת לעצמי - למה לעזאזל לא פותחים איזה סניף של זארה בצומת המזורגגת הזו?! עד שהרמזור המזוין הזה מתחלף כבר יכולתי לרכוש את הסנדלים ההורסות משפחות, שעושות לי רשרוש בלב בכל פעם שאני נזכרת בהן, ואשר הבהמה מהקניון לא חיפשה מספיק במחסן את המידה שלי, שיתפוצצו לה הסיליקונים בטיסת צ'רטר בדרך לאיזה קלאב אול אינקלודד שקיים רק בפרוספקטים, אמן. שיואו, אני קקמאייקה של אימא, מה מסובך להזמין תור לרופא?! הייתי עושה את זה עכשיו אבל (פיהוק) למי יש כוח, באמאשלי אני מרוסקת. הייתי פה.