ויהי יום, והיה עידו בן פנילאלין בן שנה אחת ועוד 30 הימים. והיה עידו נער תם וישר וסר מרע, ויעש הישר בעיני אביו ואמו. והיה הפעוט גדול דיו לאכול מכל הבא ליד פת לחם, ומכל פרי האדמה ועשב השדה ואף מן הצאן הטחון היה אוכל (אם כי בחדווה מועטה). והייתה פנילאלין מהללת שמו באוזנו של כל דכפין ומטרידה את הבריות בחוצות העיר להתפאר, יען כי לתומה חשבה כי כל כולו של בנה הוא גאונות צרופה. יום הולך ויום בא ולא שיערה בנפשה את הצרה המתרגשת לפתחה. ויהי יום, ותניח פנילאלין את בן הזקונים בעגלה ותצא עמו לשוח באחו, והנה עדת אמהות על עגלותיהן מגיחה לקראתה, האחת תמירה, השנייה גוצה, השלישית כושית והרביעית מעלה גירה. והנה קרבות ובאות הן, מפזזות ברגליהן וצחוק על שפתותיהן. ותחפוץ פנילאלין לעבור על פניהן, יען כי, עד כמה שאהבה להתפאר ביוצא חלציה, לא מצאה שום עניין בהתמוגגות מזבי חוטם צווחניים ומריירים של אחרים. עוד היא מתמרנת את נסיגתה ויקלטו אותה בנות הפלשתים ויעלוזו. וישעטו, מגלגלות לעברה את עגלותיהם, בקולות רמים, בצהלות ובמחולות ויתגודדו סביבה וירעיפו מילות הערכה והתפעלות מן הזאטוט אשר ישן בעגלתה. ותאלץ פנילאלין להתלהב עד אין קץ ממתיקותם הכובשת של ארבעת הפעוטות שהקיפוה, ותחייך לכל רוחות השמיים ותגייס ממעמקים כוחות כבירים להשתתף עמן בשיחה נלהבת אודות נפלאות ילדיהם הכעורים. ותאמר האחת – בתי עשתה את צעדיה הראשונים והיא בת שישה חודשים, ותאמר האחרת – שישה חודשים?! ואילו בני כבר משחק תופסת עם אחיו הבוגרים וכל כולו בן חמישה חודשים. חמישה חודשים?! הרימה גבותיה השלישית, בני נרשם זה מכבר לטריאתלון וטרם מלאו לו חודשיים. נאנחה הרביעית ואמרה – הבל הבלים, בתי טרם נולדה וכבר זכתה במדליית זהב בתחרות מרוץ שליחים באולימפיאדת בייג'ין. ותאכל פנילאלין סרטים ולא תדע נפשה מרוב בלבול ואוזלת יד, שכן עידו הדרדק בן השנה ועוד 30 הימים, רק במאמץ רב מצליח לעמוד בזכות עצמו לשנייה אחת מחורבנת, טרם נופל הוא כשק תפוחי אדמה על ישבנו. ותישא פנילאלין ראשה לאל שומע תפילה ותחנון ותאמר בליבה – אלוהי אברהם יצחק וזה, נו, השלישי, הושעני- נא מן המעמד אליו נקלעתי, יען כי היו לי בנות זנונים אלה וצאצאיהם, לזרא. נגף אותן ממני והלאה, במחילה. ולא יענו תפילותיה ולא סרו הנשים מעמה, ויוסיפו ללהג אודות יקיריהם. ותאמר האחת – ביתי בת מחצית השנה מבינה כל מילה. ותאמר השנייה – בני בן חמשת החודשים כבר מדבר בשתי שפות. ותאמר השלישית – קטעים אתכם, בני בן החודשיים מלמד כלכלה במכללה למינהל. ותוסף הרביעית – בתי שטרם נולדה, פענחה ותרגמה עשרות אלפי מסמכים היסטוריים מתקופת בית ראשון. ותאחז פנילאלין ביד חזקה ובזרוע נטויה במסעד העגלה, ותמלמל מילות פרידה חפוזות, על שאין היא חפצה להוסיף ולהתמהמה, ותמלט מהן והלאה, ושיניה חורקות קללות ונאצות. ותמהר אל ארבעת אמותיה ותפסע מעל מפתן הבית וכל כולה משחרת מלחמה. והנה בעלה מלחך מני עשבים במטבח ומקונן על שממת תוכנו של המקרר. עוד הוא מקונן, והגיעו מים עד נפש, ותפרוץ פנילאלין בבכי מרורים וכעס ותמרות עשן. ויהי דבר בעלה אליה לאמור – מה לך כי תתהפכי עלי? בואי ואכלה בך את זממי ונעשה איזו תועבה ואטמאך בזימה טרם ישובו הילדים מן החוג וטרם יתעורר הפעוט. ויתגבר בכייה של פנילאלין כי קיבלה ת'חלסטרה על כל היום המעפן ברמות שעברה, ותפצה פיה ותשטח בפני בעלה את קורותיה, ותצביע על בנם הקט בן השנה ועוד 30 הימים המזורגגים, ותזעק – כסיל הוא בנינו!!! ואנו כעיוורים בחשכה! כל בני השנה כבר ממזמן הולכים ואף מדברים, ואילו עידו אינו עושה דבר מלבד להצביע על דברים ולהגיד "דה", זה הכל בגלל המטפלת יימח שמה, תימק לשונה בפיה! אשר דיברה איתו רק בספרדית וכעת, הבט, אנאלפבית!!! ותוסף פנילאלין לפרוק חמתה ותזעק - בשם אליפז התימני! ארור הרגע בו נקרו בדרכי אותן אמהות, תהה מגפת הסוס הפרד הגמל והחמור וכל בהמת השדה, עליהן! הו! מה פשעי ומהו עווני כי תבן במוחו ובטון בכפות רגליו ?!? ומה צופן לו עתידו?!? וכיצד ינצל מפני הישימון הקוגניטיבי אשר לבטח יהיה נחלתו ?!?!! ויפהק בעלה ויען כי הבלים היא מדברת, ויאסוף מפתחות רכבו ויסור לקנות מצרכים להשקיט רעבונו. ותשנא אותו פנילאלין על שאינו טרוד ולו במעט מן הגילוי הטראומטי, ותיוותר בייאושה. ונחמה איין. ב"עעעע.