זה היה אמור להיות פוסט בתנ"כית, כי הפעם, זה הכי מתבקש בעולם. אפילו היה לו שם - "פרשת השבוע", אבל חשתי בעצמותיי* ששני פוסטים תנ"כיים עוקבים, זה ממש אובר-דוס, אז זה יהיה סתם עוד פוסט פושטי, למרות שלא מגיע לו.

* בדיעבד הסתבר שזו סתם הייתה התכווצות שרירים, אבל כבר מאוחר מדי.

אז ככה:

היה זה עוד יום זעזוע לפנים בחייה של פנילאלין, הוא התחיל בבוקר שמשי, כשפנילאלין פקחה עיניה רק בשביל להתעוור מקרן אור חודרנית שהתבייתה לה על האמצע של האישון וריתכה לה את הרשתית, והמשיך במעידה על אופניים שעמדו באמצע המסדרון, כי איך לעזאזל אפשר להבחין בחפץ המתנשא לגובה של 90 ס"מ ?!  (אה כן, רשתית מרוטשת). וכך, מדדה על רגל וחצי ועם עין אחת, המשיכה פנילאלין בשגרת הבוקר הרגילה של הוצאת שלושה ילדים מהבית, בזמן. שיגרה המאופיינת בהיסטריה המונית, התקפי פאניקה פתאומיים, חרדה קיומית ובימים כתיקונם, גם אישונים מורחבים. הילדים, כמובן, שוב איחרו לבית הספר, פנילאלין, כמו שעון, שוב איחרה לעבודה, ורק המחזור, הקדים.

איזה יום שמח
יום של הפתעות
העולם מלא ניסים ונפלאות
איזה יום שמח
יום של הפתעות
העולם מלא ניסים ונפלאות
איזה יום!

המשכו של היום, גם הוא לא היה מפתיע (לפחות לא כמו לגלות שהיא החליפה דאחקות עם השכן במעלית, פלרטטה עם השוער של בית הספר והתווכחה עם הגננת בגן, כל זה, עם שליכטה של משחת שיניים על הגבה), כן, יום עבודה נורמטיבי לחלוטין, שבו במהלך חציו הראשון, הזיעה דם, כי, ואני מצטטת את הבוס -  "חבל להדליק מזגן לפני הצהריים", ובמהלך חציו השני, קפאו לה הביציות, כי מישהו חמד לצון, ובתקופה שהייתה בחופשת לידה, מיקם את שולחן העבודה שלה מול פתח היציאה של המזגן המזוין.

הללויה לעולם
הללויה ישירו כולם
במילה אחת בודדה
הלב מלא בהמון תודה
והולם גם הוא
איזה עולם נפלא.

וכך, דשדש לקיצו עוד יום עבודה, ודקות ספורות לפני שכיבתה את המחשב, ממש רגע לפני שחשבה שמכאן היום יכול רק להמשיך ולהתדרדר, החליטה פנילאלין לבדוק את תוכנה של תיבת הדואר האלקטרוני, ו- הו! מה רבה הייתה הפתעתה לגלות בו מייל מעורך עיתון מכובד ביותר (!), מייל בו הוא משבח את בלוגה (!) ומציע לה לכתוב טור (!) בתשלום (!) סמלי (!?!?) ואף מצרף את מספר הטלפון האישי שלו להתקשרות (!).
הו, קוראי הנאמנים, כיצד אתאר נאמנה את הרגשות שהציפו את ליבה המתרונן בקרבה, היו אלה 120 הדקות הארוכות ביותר בחייה, בהן בהתה מוקסמת, כאחוזת דיבוק, באותיות המרצדות על המסך (כן! מרצדות! דונט-אסק), שוב ושוב קראה את תוכנו של המייל, בעיניים מצועפות דמעות אושר צרוף. האומנם? מלמלה לעצמה בחוסר אמון, האם לפתע פתאום, באמצע החיים, נקרתה בדרכה ההזדמנות עליה לא העזה לחלום ולו בחלומותיה הפרועים ביותר? האם הוסרה מעליה הקללה הרובצת לפתחה בשלושים וחמש השנים האחרונות? האם התהפכו סדרי עולם? האם זהו סופו של עידן? האם ילדיה הקטנים עומדים כעת מחוץ לשערו הנעול של הצהרון, אל מול השמש השוקעת וממררים בבכי על שאמם מבוששת להגיע?

בין האפל לנסתר
בעולמנו המר
אומרים שיש עוד תקווה
קוראים לזה אהבה
ומחכים לבואה.  

במהלך הנסיעה הביתה מן העבודה, שיננה פנילאלין בראשה את השיחה שתערוך עם אותו עורך. היא תזדהה בביישנות, הוא יתרגש על אין קץ למשמע קולה, היא תודה לו על ההצעה, הוא יענה בבטחה – לא לא, תודה לך! ומשם, ובכן, דרכה אל האושר סלולה. היא כמובן תעזוב את בעלה הבאר-שבעי לאנחות ותעבור להתגורר בעיר הגדולה, לבטח תאלץ להסתייע במאבטחים שיקלו עליה את המעבר ברחובות הומי מעריצים, הספר שתוציא לאור יעורר תהודה בסדר גודל שטרם נשמע כמותו, מפיקי תוכניות טלוויזיה יבקשו לראיין אותה ואין סוף מחזרים יתדפקו על דלתה בכל שעות היום והלילה. זה לא יהיה קל, אבל זהו מחיר פעוט לשלם בעבור הפרסום והתהילה העומדים להיות מעתה מנת חלקה. ברמזור, הביטה פנילאלין בקבצן שנקש על חלונות הרכבים, היא שלפה מארנקה חמישים ש"ח וזרקה אותם לעברו באנחת זלזול, כן, כי למרות שהחיים מאירים לה פנים, היא אינה שוכחת לרגע שיש גם אנשים אחרים בעולם, אנשים תמימי דרך שגורלם לא שפר עליהם ואשר חייהם אינם סוגים בשושנים. כמובן, שאילו היו מתאמצים מעט יותר, חשבה לעצמה בעודה נושפת את עשן הסיגריה על פניו מוקירות התודה של הקבצן, אולי אז, לא היו צריכים לעמוד בשמש הקופחת באמצע הכביש ולהטריד את שלוות יומם של אנשים איכותיים ונדירים כמותי. הרמזור התחלף ופנילאלין החלה לנסוע, מעיפה מבט אחרון בדמותו ההולכת ומתרחקת. הו, אספסוף ביבים טורדני.

וכך המשיכו מחשבות שווא לסמא את עיניה, ועמן התגנבו לליבה גם החרדות שמה עקב התרגשותה הרבה, לא תעשה בשיחת טלפון את הרושם הראוי על אותו עורך מהולל. לפיכך, כשהגיעה לביתה, גמלה בליבה ההחלטה שלא להתקשר ותחת זאת, לכתוב לו מייל מדוגם לעילא בתגובה להצעתו. וכך, מרוב מחשבות על אופן ניסוחו של המייל, יצא שכתבה לו את התגובה הכי פיגור שיכלה להעלות על דעתה והרי היא לפניכם "וודאי שאהיה מעוניינת לכתוב טור בעיתון, אני מצטערת שאני לא מתקשרת, פשוט שלושה ילדים נושפים כרגע בעורפי, אנא שלח לי עוד פרטים על הצעתך". משהו כזה.

יאפ.

(טוב, מאחר והפוסט הולך ומתארך, הפואנטה מבוששת מלהגיע והעייפות החלה לתת את אותותיה, אגיע לסוף המר והנמהר):

הדקות, השעות והימים נקפו, שבוע ימים חלף עבר לו ותגובתו של אותו עורך, טרם התקבלה. חשש כבר מקנן בראשה של פנילאלין כי נמלך בדעתו וכי אינו חושק עוד בכישוריה המפוקפקים.

עד כאן אודות 15 שניות התהילה בחיי פנילאלין, הריקים מכל תוכן או מטרה. סעמק על החמישים ש"ח האלה.

אשליות, אשליות רבות
אך רובן אינן מתקיימות
שם אולי בחלומות
האשליות היפות מתגשמות.

אה, וגם יש לי היום יומולדת שזה אומר שנשאר לי גם פחות זמן לחיות. תודה אלוהים. תודה.