קוראים יקרים, אני פונה אליכם כאן, מעל בימה זו, בקול ניחר ובקריאה נרגשת טילים! לעולם אל תזמינו מקום במלון אסטרל וויליג' באילת! לא משנה מה, גם אם יצמידו לכם קלצ'ניקוב להמיספרה, בכל רגע נתון העדיפו ללא סייג את מותכם הטרגי על פני שהייה מסוייטת של לא פחות מחמישה ימים ארוכים מנשא, ללא אפשרות לחנינה, בחורבה המחורבנת הזו.

מדובר בחדרים מוליכי חום צמודי קרקע  שאם תעשו עליהם פו יפלו עליכם חתיכות טיח בגודל שמספיק לרוצץ את גולגולותיכם,  המיזוג בחדר, תוצרת "מזגני זכריה ובנותיו הפיסחות בא"מ", נכבה אוטומטית עם כל פתיחת דלת אל החופש ומתחיל לקרר מחדש רק 10 דקות אחרי שסגרת בחזרה את הדלת המזויינת כשאתה כבר מזיע דם בכבשן של 50 מעלות צלזיוס וכולך נמצא בשלבים מתקדמים של הלוצינציות. בחדר תוכלו למצוא קומקום שהרתיחה לא באה לו בטוב, בכל פעם שהמים מתחילים לבעבע הוא מתחיל לצרוח ולקפוץ כאילו הוא נכווה או משו. בחדר קיים גם מקרר שנפתח באופן חד פעמי כשמכניסים לתוכו שתייה ונסגר הרמטית ללא אפשרות לחלץ אותה משם אלא אם כן בועטים בו לפחות עד שנסדקת לכם הבוהן. יש גם טלוויזיה ננסית מרצדת משנת ענתי"קה, אותה גילינו רק ביום השלישי, לאחר שביתי הצביעה על שממית אשר נמנמה על המסך והסתירה אותו מאיתנו. אפרופו, על מנת להיכנס לחדר בשעות החשיכה מבלי שיעוטו עליך 700 שממיות, צריך להביא ריצת אמוק מטורפת, עם המפתח בשלוף ולהידחק פנימה במהירות לפני שהלטאות המחורבנות יכנסו אחריך. יש במלון עוד הרבה כיופים כמו בריכה בגודל של גיגית ועומק של פנינה רוזנבלום, שולחן סנוקר בלי כדורים ושתי נרקומניות עאלק "צוות בידור". היו גם 3 ארוחות ביום בטעם של אתמול וחדר פעילות לילדים נעול על מנעול ובריח. אבל כל זה, כל זה (!) רק הבאקראונד לטראומה האמיתית, גולת הכותרת, הצפיחית בדבש,  הלא היא - אוכלוסיית המלון. אז ככה, אם חשבתם שאני שכונה אז קבלו פחחחח ענק!  איזה הארלם המלון הזה, באמאשלי! כשהגענו חשבתי שנפלנו על טיול שנתי של אסירי כלא נפחא ומשפחותיהם, ערמות של בבונים שעירים ומתגרדים יושבים שפופים בחבורות מחוץ לחדרים, עם מבט קבוע של "אר-יו-טוקינג-טו-מי " בעיניים, בקבוק וודקה ביד אחת ותחת של פרחה צווחנית ביד השנייה,  יורקים, מגרבצים, מקללים, הולכים מכות, בקב"ה שרק בנס חזרנו משם בחתיכה אחת. אנקדוטה: בערב החג הוזמנו להופיע במלון משפחה של נגנים העונה לשם המפתיע במקוריותו "להקת המשפחה", בכל אופן, הלהקה השברירית הזו שרק אלוהים יודע מתחת לאיזו אבן הוציאו אותה, העזה לנגן ולשיר שירי ארץ ישראל לנגד עיניהם המשתאות של באי המלון, ארץ ישראל יפה ארץ ישראל פורחת ודממה בקהל, כולם מנסים לחבר נוירון לנוירון במטרה לנסות ולעבד את הסיטואציה המופרכת הזו שתלשה אותם לגמרי מהקומפורט-זואון שלהם, חופים הם לפעמים געגועים והחוויה הקשה החלה לתת את אותותיה, אפשר היה להריח באוויר את תחושות המצוקה וחוסר האונים אשר אחזו בצופים ההמומים, כבר השמש מלהטת ובעמק עוד נוצץ הטל ואגרופים קמוצים וגרעינים שחורים ושיניים חורקות ועל הנגב יורד ליל הסתיו ומצית כוכבים חרש חרש ואיזה חרש ואיזה נעליים, אישה אחת עם המון ציפורניים, קלטה מזווית העין איזה מנהל זוטר תמים למראה אשר נקלע לזירת האירוע ועטה עליו בצווחות נוסח "מה זה פו הלהקה הזותי? באנו לחגוג, הבאתם לנו את תשעה באב?!?" או אז נפרצו כל הסכרים, מה לא הושלך על להקת המשפחה האומללה, אוטוטו והיו מוציאים עליהם אולרים ועושים להם איקס עיגול על הפנים, אבל בזכות תושיית מנהלי המקום אשר מיהרו להשמיע ברחבת הבריכה את הדיסק החדש של משה פרץ, העניין הסתיים פחות או יותר בשלום. לא, עזבו, כאילו, חלפו להם שלושה ימים מאז חזרתי למקום מבטחים אך המראות הקשים עדיין פוקדים אותי לילות כימים, נהייתה לי הפרעת דחק פוסט טראומטית טילים, אני סובלת מהרעלת מזרחית, בלילות אני חולמת על מושיק עפיה זורק עלי דרבוקות ומתעוררת באימה כולי עם צפצופים של קוצר נשימה ודפיקות לב מוגברות, ושלא נדבר על הילדים שלי נשמות צחורות, כל המאמץ והטרחה הכרוכים בסיפוק סביבה הולמת עבורם לאורך כל השנים, כל הבטהובנים האלה ולא לקלל לידם ולא לעשן לידם והכבש הפאקן שישה עשר, הכל ירד לטמיון, הבאתי להם את הבובליל-לאנד ככה מזוקק בשבוע ימים.

טוב, (אנחה), אז זה היה ראש השנה שלי, תכלה שנה וקללותיה, תחל עוד שנה וקללותיה. ינעל דינקום.