הייתי רוצה לחזור עם חדשות מרעישות על מהפך בגזרת המזל המחורבן שנחת לי על הכתפיים ואשר אותו אני סוחבת כבר שלושים ועשר שנים כמעט. אבל בחיים כמו בחיים, שום דבר לא משתנה ובטח שלא לטובה, לפחות לא כשמדובר בחיים שלי. לפני שנה עזבתי את העבודה בשביל להתחיל לפרוח אבל בינתיים אני רק נובלת לאיטי. חשבתי הרבה לפני שעשיתי את הצעד הזה, חשבתי שאני אתחיל לעשות את כל הדברים שרציתי ולא היה לי זמן אליהם, חשבתי ללמוד דברים חדשים, חשבתי לפרוץ מרחבים בטוחים, אבל נעליים מסריחות. הדבר היחיד שלמדתי זה שאולי באמת עדיף שאני אחשוב פחות כמו שכולם אומרים לי, למרות ששמתי לב שגם כאשר אני מונחית גחמות, אינטואיציות ורחשי לב, התוצאות לא פחות מטומטמות. זהו. מה עוד... החופש הגדול. כמובן. או כמו שאני נוהגת לקרא לו "עעעההההה!" לא מזמן חזרתי מהחלל ה*מופלא*, מקום כזה עם מתנפחים דביקים, מזרונים דביקים, מגלצ'ות דביקות, המון מכונות משחק בתשלום אלוהים ישלם להם וטריליון ילדים מכוערים דביקים והיפראקטיביים של אחרים. הדבר היחיד ש*מופלא* בהקשר של המקום הזה, הוא שלא הוציאו אותי משם עם טיקים, קשורה לאלונקה בדרך לאמ'אמא של אבארבנל. החופש הגדול, על כל פעילויותיו לילדים, גרם לי לשנוא ילדים של אחרים ברמה של סכנה ממשית לחייהם. גמדים מפונקים זבי חוטם משנוררי ארנקים בכיינים ועקומים שלא יודעים להחזיק משהו בלי שהוא יפול ימרח ישפך ימעך יתפרק ובדיוק מעל התיק החדש שלך או הנעלים הכי שוות שלך או משהו שלך, כמו פאקן מגנט, ואלה רק הילדים שלי, אז תארו לכם על איזה קשקש אני בהקשר של ילדים שיצאו מכושלאמא אחרת, פצצה מתקתקת, מספיקה רק עוד עגלת תינוק אחת שתדרוס אותי בשביל שאני אגיע לעמוד הראשון של מעריב. זהו. מה עוד... בגזרת ב"ש יש לנו פתאום הרבה יותר מים. דנילוביץ' התנפל על כל חלקת אדמה צחיחה ותקע בה "מזרקה". הטוויסט הבאר שבעי של ה"מזרקות" האלה הוא שלרובם המכריע לא טרחו לבנות איזו שהיא פלטפורמה שממנה יצאו המים, לא, סתם עשו חור באדמה, קדחו עד שפוצצו איזה צינור, ו-טה-דאם! מזרקה! בערבים ניתן לראות המוני באר שבעים מתאספים במעגל וצופים בעיניים כלות בפרצי מים שיוצאים מעיגול קטן באספלט. במיוחד ברחבה של הספרייה העירונית, שם יש גם הרבה שטח מסביב אז משפחות שלמות באות לעשות קמפינג. זהו. מה עוד... וואלה כלום. בגזרת הבית אין חדש, יום אסל, חודשיים באסל, יש לנו תקופות, לאיציק ולי. תקופה טובה היא תקופה שבה התסכול, המרמור, הרחמים העצמיים, תחושת הפספוס והשנאה היוקדת מודחקים. מה עוד, הילדים, כפרע על הסיוטים הקטנים האלה, מיום ליום מתגלים סדקים נוספים בשיטת החינוך שיישמנו עליהם, שיטה אשר העיקרון המנחה אותה הוא - מה שיהיה יהיה. מה עוד... נחזור אלי. בשבועיים האחרונים אני אוכלת רק את הלב וירדתי כבר איזה שלושה וחצי קילו. הידד. רק חבל שכולם ירדו מהציצי. זהו. מה עוד... אני עוברת קופת חולים שזה נושא לפוסט שלם אז אני ארחיב עליו בפעם הבאה כי אני באמת מרוסקת. הולכת לעשות אמבטיה מרגיעה ומנחמת, אני עדיין שומעת את עשרות קולות הילדים מהדהדים בראשי. מהחלל המופלא. בעלי המקום עשו שם משהו מגניב מבחינה אקוסטית, מכיוון שיש בתוך החלל הזה משהו כמו, לא יודעת, אין ספור ילדים פלוס מינוס?, הם דאגו לבידוד בן זונע הכולל תקרות עם ספוגים בולעי רעש ויריעות ומחיצות, משהו מושקע חו"ל, כך שאם איזו חיית בר טועה, מזדמנת במקרה לעשרות הדונמים של השטח המדברי הריק המקיף את החלל המופלא, היא לא שומעת שום דבר ממה שמתחולל בפנים. כל הרעש, הבכי, הצעקות, הכל מתנקז בחלל. המופלא. עולה ויורד, עולה ויורד.

בגלים.

הייתי כאן.