אז הנה אנחנו, אני והוא.

זה נו,  שהחליט מאיזו שהיא סיבה מעורפלת - איתה אני רוצה להתעורר כל בוקר.כל בוקר כל בוקר. כל בוקר. (בטוח? כן כן, עם זאתי !) כל בוקר.

אוחחח, אני אוהבת להתרפק על הנוסטלגיה, לפני שהכל התחיל.

הוא חשב שהשפתיים שלי הן בצבע אדום עז טבעי, שאני חלקה טבעי, שאני נחמדה טבעי,

שטבעי שאני אוהבת לפנק ושאני מתה על המשפחה שלו בטבעיות.

שערו בנפשכם את עגמת הנפש. בינינו, מה לי ולטבע?

אז ככה, אנחנו יושבים בסלון, בחור, בחורה ושתי טבעות. כל אחד על ספתו הפייווריטית.

שלא תחשבו, גם אנחנו כמו יתר הקורבנות, התחלנו את חיי הנישואין בישיבה חבוקה צפופה ומיוזעת על רבע ספה.

אבל לפני שהספקנו להגיד "תעביר/י לי את השלט" הבנו, שאנחנו צריכים ספייס ודרכנו נפרדו.

הוא לספה של השתיים ואני לספה של השלוש.

רגע.

סטופ.

אני לא אעשה את זה. די. נמאס לי טו פיל סורי על עצמי, אינף כבר.

אני סתם קוטרית, זעופה ובכיינית (תזכורת: להודות לאימא על מאגר הגנים המשובח)

כל היום אני כזה – אוי אוי איזה מסכנה אני, נשואה וזה, בו-הו.

אוי, שיגרע לי. אוי, פשרות, אוי ויתורים, אוי איפה הגבר הריחני המסוקס השנון והמרגש שהתחתנתי אתו ? יצא לעבודה לפני 6 שנים וטרם חזר, איה-הוא ? ומי זה הדבר הזה שמזיל ריר על הכרית מתוך שינה,

קורא עיתונים בשירותים, מכבה לי את המזגן  ומדיף ניחוח של ספה?

מי הכניס אותו ? מה הוא רוצה ממני ? מתי הוא ילך ?

לא לא. איטס גטינג פאקינג אולד! אני גמרתי עם ההתבכיינות הפתטית הזו. מילא אם זה היה נכון,

אבל זה בכלל לא ככה. אני מאוד אוהבת אותו.

אני אוהבת בו הכל ! למעט הדברים שאני לא סובלת בו כמובן, אבל מי סופר. וטוב לי.

טוב טוב טוב לי על הלב, טובטוב ! טוב ? 

ואם כבר אני מתנקה פה, אז אני רוצה להגיד שאני ממש מרחמת על כל הרווקות. כן כן.

לפעמים אני מסתכלת עליהן,

אני אמנם לא רואה אותן הרבה כי מאז שהתחתנתי אני עושה כביסות והן לא שם.

אבל כשמזדמנת לי אחת כזו, למשל בלימודים, אני כ"כ עצובה בשבילה, והיא כזה משחקת את המשחק,

אני עצמאית ! אני ישנה באלכסון ! אני לא מורידה שערות מהרגליים ! אבל עמוק בלב היא יודעת שהיא לבד. לבד לבד. אול אלואון!

ואף אחד לא מחזיק לה את היד (כדי למנוע ממנה לגהץ את הכרטיס),

ואף אחד לא מחבק אותה בלילה (כדי לנסות להגיע לשלט)

ואף אחד לא מנקה לה את הבית (כי אימא שלו צריכה להגיע)

ואף אחד לא מתקשר להגיד לה שתבוא כבר (כי הוא לא משתלט על הילדים).

אז נכון. נישואים זאת עבודה. יש חוקים. צריך לדעת איך לא מתדרדרים לתהומות של שנאה יוקדת.

למשל, אסור לישון בכעס ! זה חוק ! אבל ג'יזס, כמה אפשר להישאר ערה ?!?

שטויות, הכל מתגמד. נישואים זה מוות איטי. אופס. אמרתי מוות איטי ? התכוונתי אהבה ללא גבולות.

עאלק ללא גבולות. מה אני, גנדי ?

די !!! תעריכי ! נישואים, נישואים זה... זה נתינה. להוציא נתינה שעוברת את הגבול כמו למשל מי יקום לענות לטלפון או מי יקום בשבת בבוקר לילדים או מי יקום לכבות את האור, בגדול, מי יקום.

אבל כל זה לא משנה, כי בשורה התחתונה, נישואים זה ילדים. וילדים זה שמחה.

הוא שוכח ממך, את שוכחת ממנו. אושר. בליס. האפינס. ג'וי.

צ'או ספונטניות, הלו אחריות. להתראות חלוקי משי שקפקפים וברוכה הבאה פיג'מת ויצ'ו.

ביי ביי סקס לשעת לילה מאוחרת ושלום להתרסקות מבורכת למיטה הרכה והנעימה,

אוחח המיטה הזאת, השקטה ... שלעולם, אבל לעולם לא תצרח – "אימא בואי ! אימא הוא מרביץ לי !

אימא נשפך לי השוקו על הפיג'מת ויצ'ו שלך " ...

מיטה טובה של אמא.

אז מה היה לנו כאן ? שכחתי על מה דיברתי. אה כן. נישואים. נישואים זה סבבה לגמרי.

טוגד'ר. פור אבר.

אנד אבר. אנד אבר. אנד אבר. אנד אבר. אנד אבר.

אימאאאא... בואי !!!