אני: תשמע, אני רוצה כבר המון זמן להגיד לך ולא יוצא, כי או שאנחנו מסוכסכים ואז זה לא אפקטיבי כי תהיה במגננה, או שאנחנו בסבבה ואז חבל להרוס, או שהילדים איתנו או שיש סיינפלד. אז אני חושבת שעכשיו אני סוף כל סוף אגיד את זה. ושלא תחשוב שאני מנסה לעורר כאן איזה ריב, כי אני רוצה שתבין שזה משהו שממש מפריע לי ואני מקווה שאני אוכל להעביר את התחושות שלי בצורה הכי ברורה כי אתה הרי יודע שמאז שאני תקועה בבית עם התינוק אני מרגישה שנעלם לי כל האוצר מילים כי אני לא באינטראקציה עם אנשים ונעלמות לי מילים הכי אינפנטיליות ואני לא מצליחה לסיים משפטים. אז בקיצור רציתי להגיד לך שכשאני איתך אני לא מרגישה טוב עם עצמי. אני לא יודעת לשים על זה את האצבע, או שאתה לא ממש מקשיב ואז אני מרגישה משעממת או שאתה זורק הערות מפגרות שגורמות לי להרגיש חסרת יכולת. אני לא מצחיקה אותך, לא מעניינת אותך, אתה לא מסתכל עלי כשאני מדברת, אתה לא מספר לי שום דבר, לא שואל אותי כלום, כאילו, אני מרגישה חרא איתך, אתה מבין? וכל היום אני עם הטרנינג ויצ"ו הזה עם כתמים של פליטות ודיכאון ועייפות וההורמונים ושום בגד לא עולה עלי וכאילו הכל חרבנה ואז כשאני איתך אתה גורם לי להרגיש מגעיל עם עצמי כי אתה לא מפרגן, לא אמפטי ולא קשוב ונותן תחושה כאילו אתה בכלל לא איתי. זהו.

הוא: בא לך שאני אכין סושי?

אני: אבל אין דג.

הוא: קניתי. פרוס.

אני: לא נגמר הווסאבי?

הוא: לא.

אני: ואבוקדו?

הוא: יש הכל.

אני: וג'ינג'ר?

הוא: יש הכל.

אני: אז תכין, אני מה זה חרמנית לסושי.

הוא: טוב.