אני ובן זוגי כפרעליו, לא ממש מדברים, זתומרת, לפחות לא על דברים חשובים. אנחנו מתקשרים בעיקר בפנטומימה, אנחות ואינטואיציות מונחות טלפתיה. יש לכך שתי סיבות עיקריות, הראשונה שבהן היא ששנינו לא ממש מהזן החדש, נו, אתם יודעים למה אני מתכוונת, אלה שמחוברים לעצמם, לרוחניות, לטבע ולבריאה, אלה שמנתחים כל מחשבה, תובנה או הארה טועה, מדלגים שלובי זרוע לסדנאות צחוק וטנטרה, קוטפים עלים תמימים ומכינים מהם משקאות בריאות, שוקדים יחדיו על הכנת סלטי גריסים ובורגול לרקע "צלילים מן הטבע", נרדמים בכפיות על מצע עלי גפן בחולות ולא מפחדים להרגיש. אז לא. אנחנו מה זה לא מאלה, אנחנו ממש ממש מפחדים להרגיש. אבל ממש. גם טבע, בריאות ותובנות, לא באים לנו בטוב. זהו.

הסיבה השנייה שבעטייה אנחנו לא מתקשרים היא, שסטטיסטית, יש יסוד סביר להניח שאינטראקציה מילולית בינינו תגמר בריב או לפחות בוויכוח, יען כי, אם אני דבר,  אז הוא היפוכו. החל באיזה תוכנית לצפות וכלה באופן בו אנו מאמינים שיש לגדל את הילדים, אנחנו כל כך שונים שקשה לתאר את זה במילים. אז אני לא אתאר. פשוט תאמינו לי. ואני יודעת שבשלב הזה, הרבה מכם ירימו גבה, ישתוממו ויתמהו, מה אנחנו בכלל עושים ביחד, אז שתדעו לכם שהלכנו פעם, מזמן, לרבנות להתגרש,  אבל ביקשו מאיתנו 400 ₪ בשביל לפתוח תיק, אז הסתכלנו זה בזו והחלטנו (בטלפתיה, כן?), שב- 400 ₪ אפשר לרכוש מספיק אלכוהול שיספיק לנו להקהיית החושים לפחות לעוד איזה חודש חודשיים, ואחר כך, אם יעלה שוב הצורך, נבוא שוב. וכך היה. בינתיים אנחנו ממשיכים לשרוד, טוב נו, זה יותר בקטע של להתקמצן על ה- 400 ₪, אבל מה זה משנה הסיבות. (אל תהיו עצובים עלינו, בעלי מרוקאי, כך שבטבעיות שלו לסבול, ואני, אני סתם חיה בשביל להתלונן, כך שגם לי המצב הזה סבבה לגמרי).

בקיצור, או שלא בקיצור, מה רציתי להגיד? אה, שאנחנו לא מדברים. אלה מה, שבזמן האחרון, אולי עקב כך שאני בחופשת לידה ומשועממת ומנותקת מהעולם, או אולי זה מההורמונים, לא יודעת מאיזו סיבה, אבל התחלתי לפתוח כל מני תיבות פנדורה. אז ישבנו בסלון ואני כזה התחלתי בסמול-טוק "עאלק ארה"ב לא מוכנה לנשיא כושי", הוא ענה משו בפנטומימה ואני הרגשתי שמיצינו את הקטע של הסמול-טוק, אז ניגשתי לעניין- "אתה יודע משו? אני רוצה שתהייה איתי יותר קשוח בסקס". הוא, מסכן, בדיוק הביא צלחת עם אבטיח, ומההפתעה, בלע חתיכה בגודל של מדינה קטנה, (כי ככה המרוקאים, חותכים אבטיח לא לחתיכות נורמאליות בגודל של ביס, אלה לחתיכות אימתניות כאלה שצריך 17 ביסים לגמור כל אחת). "מה זה? סקס? מה אמרת?" הוא השתעל לעברי תוך כדי שהוא עושה לעצמו תרגיל היימליך לפתיחת נתיב אוויר. נאנחתי והמשכתי "הייתי רוצה שנעשה סקס כזה בי.די.אס.אמי כזה, אתה יודע, מן אדון שפחה כזה, נו, שתאנוס אותי, שתדבר מלוכלך, שתשפיל אותי, לא קשירות ואטבים ועינויים, אבל סקס כוחני כזה, נו, שתגיד לי שאני זונה שלך, שתבעל אותי בכוח, נו, מה, אני צריכה לעשות בפנטומימה כדי שתבין?"

הוא, כפרעליו, לא ידע מאיפה נחתתי עליו, עכשיו, שתבינו, זה לא שאנחנו עושים סקס מלוקק כזה עם נישקוקים וחיבקוקים וליטפופים, ונרות בריח פריחת הדרים וליונל ריצ'י ברקע ובוביק – אתה אוהב אותי? ושמופית – היה לך טוב?, לא לא, אנחנו עושים סקס חזק פרוע ויצרי וזה, אבל בסתר ליבי תמיד נמשכתי לסצנת האונס ורציתי לנסות.

הוא: את באמת נמשכת לקטע הזה?

אני: כן, למה, לא נראה לך?

הוא: אני אגיד לך את האמת, זה מוזר לי לכנות אותך זונה...להשפיל אותך...אפטר-אול, את האישה שאני  אוהב, אשתי, האימא של הילדים שלי, זה דיסוננס העניין הזה...

אני: טוב, מה נהיית לי משורר? לא מתאים אז לא מתאים, תעביר ערוץ.

הוא: (אנחה).

אני: (פנטומימה).

עדכון:

אז לפני שעה, אני חצי רדומה, שוכבת על הבטן, הוא בא מהסלון, הופך אותי, עולה עלי, תופס לי את הידיים עם יד אחת ופורם את כפתורי חולצתי ביד השניה,

הוא: (עושה לי באוזן) בואי אלי זונה קטנה שלי!

אני: (צורחת בבעיטות) אמאשך' זונה!!!!!!! עוף ממני!!!

הוא: (קם בהפגנתיות וחוזר לסלון) תיזהרי לבקש ממני עוד פעם משו!!!

אני: (מתמתחת בפינוק) סליחה כפרע, באינטואיציה של התיאוריה זה היה נשמע דווקא טוב...

הוא: (פנטומימה)

אני: (אנחה)

פאדיחה.