במסיבת יומולדת בכיתה ג' התפוצץ לי בלון בעין באמצע משחק שבו היה צריך להיצמד אליו עם הבטן. 20 שנה לא נגעתי מאז בבלון. עד יום ההולדת של בעלי. אזרתי עוז וניפחתי בלון בצורת לב. הבן זונה התפוצץ לי בעין וירדו לי דמעות 7 שעות. מאז, גם עם מקל 500 מטר אני לא נוגעת בבלון.

הרגליים שלי משמשות אותי בעיקר להליכה. אבל אני מעדיפה שלא.

כשהייתי בת 12 עבדתי על אחי הקטן, שאני מתה. אחרי מיליון ניסיונות להעיר אותי, בבכי תמרורים, הוא רץ לקרא לשכנים, רק אז התרוממתי ואמרתי "סתאאאם".  עד עכשיו הוא בטראומה. (טעות. טועים.)

כשהייתי בת 8 שכחו אותי ביער חולדה. (עאלק "בטעות".)

מאז שהייתי בת 10 בערך, כל שנה, במשך 7 שנים, קניתי לאבא שלי ליומולדת תקליט של חווה אלברשטיין, עד שפעם אחת הוא התוודה בפני שהוא לא סובל את חווה אלברשטיין והתחנן שאני אפסיק לקנות לו תקליטים שלה.

אני יודעת לבכות לפי דרישה.

כשהייתי ילדה, לא זוכרת באיזה גיל, אמא שלי לקחה אותי לרופא שיניים בפעם הראשונה, כשנכנסנו והרופא רצה להזריק לי את חומר ההרדמה, היא החזיקה לי את היד, אמרה לי "אל תדאגי, זה לא כואב" והתעלפה.

שרפתי את החדר שלי בבסיס, בטעות.

לפעמים, כשאני הולכת (לא בשדות. בקניון נניח.) וקולטת מזווית העין מישהו שאני מכירה ולא בא לי טוב, אני עושה את עצמי מדברת בנייד. כן. ממש מדברת עם עצמי ועוד בהתלהבות. כך יש לי תירוץ לא לשמוע אם קוראים לי או לא לשים לב למה שמתרחש מסביבי.

השמועה אומרת שכשהייתי בת 5 שאלתי את אבא שלי "אבא, כשנהיה עשירים, גם אנחנו ניסע באוטובוס?"

אני חיה מהיד לפה. מיום ראשון דיאטה!

אין לי חיים.

אם קראתם עד הסוף, כניראה שגם לכם אין חיים. זה מעודד אותי.

נ.ב.

מה הכוונה "אננס ספונטני" ? כאילו, יכול להיות שלא יהיה בפנים אננס?