והפעם: כשנופל לו המוצץ.

" הו פטמת גומי אהובה, איך נתתי לעצמי אליך כך להקשר,

לעולם, הו לעולם לא אתאהב יותר.

רק לפני רגע או שניים, דבוקים זה לזו בנחישות.

העתיד נראה כה מבטיח, הכל היה כה פשוט.

הו פטמת גומי אהובה,

איך גרמת לי כך להישבר,

אני זוכר את הימים, הו כן. אני זוכר.

השמיים היו אז כחולים, והציפורים שרות,

הים היה עמוק והשקיעות יפות.

כל עונות השנה היו רק אביב,

וכל הערים, היו הן פריז.

כל הצבעים היו ורדרדים,

ובכל מקום,

היה,

אלוהים.

אבל השמיים נהיו פתאום אפורים,

וציפורים נודדות למקומות אחרים.

הים הוא מקום שאפשר בו לטבוע,

ושקיעות מסמלות עוד יום שגווע.

וחורף עכשיו.

ופריז רחוקה.

וורוד זה רק צבע שמלה של ילדה.

ואם אלוהים יש,

פתאום הוא נגדי.

הוא עזב,

ביום,

שעזבת בו, אותי.

וכעת, אלך.

הממ.

וכעת אלך!

וכעת !!! אלך !!!

  טוב, שמישהו יבוא להרים אותי או משהו ?!? זותי ? ההוא ? מישהו ?!?!?

ג'יזס! "

                                                                       * * *

וזה שיר בלוז מעושן אהוב עלי, שאחרי 18 שעות של יזע ודמעות, הצלחתי סוף סוף להעלות! מוקדש באהבה לאידי לרגל יומולדתה