בראשית באו בברית אברהם וקולולו, וזה.

וידע האיש את אשתו ותהר ותלד את בנו בכורו, ותאמר: לא עוד! ותוסף ללדת לו את ביתו, ותאמר: זה סופי! ויהי מקץ ימים וירא האיש כי טוב ויבקש להפרות אשתו בשלישית ולהזריע זרעו ולהרבות צאצאיו כחול על פני הים. וחרה אפה, ותוציאהו מפתח הבית והייתה השעה שעת צהריים ותקפח השמש ויהיו השמים כחולים ובהירים. ותאמר לבעלה: הבט נא השמיימה וספור כוכבים אם תוכל לספור אותם, ויען בעלה כי אין כוכבים בשעה זו של היום, ותען אשתו – כה יהיה זרעך ינעלאבוק, אלא אם כן תחפוץ בביציותיה של אישה אחרת! ותטרוק הדלת ותותירהו בחוץ ותוסף לצעוק – לך לך מביתך אל הבית אשר אראך, הלא הוא בית אמך, שאם לא כן, אמחך מן האדמה, בי נשבעתי, לא יבוא אל קרבי ולו זרעון טועה אחד, עד יום מותי !  ותהר בשלישית ותבא לו את בן הזקונים.

ויהיו ימי נישואיהם בעת הזו שמונה שנים אך ירגישו כאילו והיו שמונה מאות ותשעים השנה. והיו אלה ימי החופש הגדול והיה הבית תוהו ובוהו ותרכיז פטל על פני ספות ועטיפות טופי על פני רצפות וטביעות ידיים קטנות על פני קירות ומלא הבית חמס ויעלוזו הילדים והיו משחיתים בו כל חלקה טובה. וישוב הבעל מן העבודה ויאמר: אייך, אישה? וישמע קולה ממרחק, גידופים גידופים, וישאוהו רגליו ויבוא אל חדר האמבט וירא את אשתו שפופה למרגלות מכונת הכביסה. וישאל האישה לשלומה, ותען: ארור אתה מכל הבהמה, על גחונך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך, וינסה הבעל לדובב ליבה ותוסיף חמתה עליו ותזעק בגרון ניחר : מה עשית ?!? קול דמי הרווקות ההוללים צועקים אלי מן האדמה אשר פצתה את פיה ולקחה חרותי ושלוות נפשי! לא יום ולא לילה ! ויען בעלה: גדול עווני מנשא על כי התקמצנתי השנה על קייטנות ושכנעתיך לטפל 24/7 בשלושת צאצאנו יען כי בין כה וכה את בחופשת לידה ולא שיערתי את גודל הצרה, אשא חרפתי מכאן, נע ונד אהיה בארץ, ויסוב על עקביו ויחשוב להימלט על נפשו, לנוד ולנוע בארץ, ותתפוס אשתו בבד חולצתו ותען – לא תנוד ולא תנוע כי אם פה תישאר ואת ילדיך תבדר ואת תינוקך תאכיל בחלב אשר שאבתי! ותצא האישה ותותירהו לטפל בשלושת ילדיו ותנוס כל עוד נפשה בה להתייפח על ברכי חברתה.

ויהי יום ויהי לילה והיה אביה של האישה איש צדיק תמים בדורותיו, ויבקש לקחת עמו לביתו את שני נכדיו הגדולים למספר ימים. ותצחק האישה בקרבה, טרם יסיים אביה לשטח הצעתו בפניה וכבר היו שני אלה, לבושים במיטב מחלצותיהם וארוזים לנסיעה. ותען האישה לאביה – הנה נא מצאתי חן בפניך וביקשת לגאול אותי מעול שני אלה, ויגדל חסדך אשר עשית עמדי להחיות נפשי, קום, קח אותם עמך. ותנופף להם לשלום ותיוותר כעת רק עם התינוק ועם בעלה. ויעלצו היא ובעלה ויפזזו בחוצות סלונם בואכה המטבח ויעשו משתה גדול ויזבחו זבחים לאלוהי כל הסבים והסבתות ויחשבו לתנות אהבים וישילו בגדיהם מעליהם. ויעור התינוק ויאמר – הבה נתחכמה להם, ויפרוץ בבכי למען ענותם בסבלותם ויפסחו הבעל ואשתו על המשגל, וילבשו בגדיהם אשר הורידו ויאחזו בו להרגיעו מבכיו. ויהי יום ויהי לילה.

וישבו האישה ובעלה בסלון ביתם ויביטו זה בזו, ודממה דקה שוררת ברחבי הבית. ולא ידעו מה לומר ומה לעשות יען כי איבדו כל יכולת תקשור שאינה נעוצה בגידול ילדיהם, ותתעצב האישה אל ליבה. וידבר בעלה אליה לאמר: מדוע זה מכורכמות פניך, והרי בזבזת היום 600 זוזים ועוד 67 הזוז, עלצי אישה, כי רוששתני. ותען האישה כי חשה מסמרות בליבה על שחטאה בשולחה את צאצאיה, ויחוש בעלה לנחמה ויציע לבשל מעדנות סנפיר וקשקשת, ותתייפח אשתו כי אין מי שיאכל ותדכדך בעלה ויפלו זה בזרועות זה ויחושו דקירות של געגוע כי אהבו את ילדיהם בכל לבם ובכל נפשם ובכל מאודם, והילדים, איין.

ויהי יום ויהי לילה ויתקשרו לילדיהם ויבקשו לפרוש עליהם חסותם ולהשיבם לאדמתם, ויושיבו ילדיהם פניהם ריקם יען כי צוהלים הם צהלה גדולה אצל הסבים ולא מתגעגעים בשיט. בעעעע.

נ.ב.

קניתי סילאן. מה עושים עם זה    ?