אני מצטערת שאני שוב לא מעדכנת ממש,למרות כל ההבטחות שלי.

תקופה לא קלה..אבל מתמודדים ><

התחלתי סיפור חדש...אני עדיין לא יודעת לאן הוא יגיע אבל..זורמים :)

אני מבטיחה להמשיך את הסיפורים שהתחלתי בהקדם האפשרי,

תהנו 3>

פרק 1-

תיכון.

פאקינג תיכון. הדבר שלו מחכים מהיסודי,לראות את כל הבוגרים האלו,גבוהים ועם החולצות הצבעוניות שלהם,בזמן שלנו היה צבע אחד לכל השנה,מן כחול אפור שכזה,נראה שעברה אלף כביסות.

אני אישית,מאוד חיכיתי להגיע לשם,לתיכון הזה..לא משנה שבסרטים תמיד הוציאו אותו מפחיד מאוד,לא בגלל הבגרויות,או הלימודים המלחיצים..אלא מבחינה חברתית.

תמיד הוציאו אותו,את התיכון,כדבר שהורס את החיים,דבר מלחיץ..האנשים,הבנות האלו..נו,אתם יודעים..והבנים..כמובן הבנים.

כבר עבר שבועיים מתחיל הלימודים..

כמה וכמה חתיכים עברו לי בין העיניים..טוב להסתכל,אבל לדעת שלא יקרה כלום? טיפה מתסכל הייתי אומרת.

אני לא אחת כזאת,לא ממש וממש לא. אני יכולה להסתכל שעות על בנים יפים,כמו כולן לא? אבל אם אני צריכה לקום ולעשות צעד ראשון ב"קשר"..סמכו עלי שלא יקרה כלום לפחות....10 שנים.

כזאת אני.סתם אחת.

דיברתי עם לינוי בשכבה שלנו,החדשה והמסריחה מסיגריות וריח מוזר כזה של טיגון,שקיות של אוכל מהקיוסק היו זרוקות בכל עבר,בלגאן שלם.

"היו שיעורים או לא? לא הבנתי שום דבר מהשיעור הזה" לינוי אמרה בכעס.

"נו בטח,אם לא היית נרדמת..." אמרתי בקול מזלזל וחייכתי אליה חיוך ערמומי.

"מצחיק!" היא צחקה ודחפה אותי טיפה,היה מן רעש כזה..כאילו משהו נפל על הרצפה והתנפץ..אבל לא התייחסנו לזה ממש.

"אמממ סליחה? זה שלך?" קול גברי אך עדין דיבר אלי,לא מוכר אבל משום מה עשה לי צמרמורת בכל הגוף.

הסתובבתי,הסתכלתי על הרצפה והתחלתי לסרוק מכף רגל על ראש את בעל הקול המקסים.

נעליו היו גדולות,שחורות ומסודרות,לפי הצורה שלהן-הבנתי כבר.

עליתי עם עיניי למעלה,ומכנסיו היו בצבע בז' שכזה,נקיות ומסודרות,

הבנתי שצדקתי,אחד מאלו.

עליתי עם מבטי עוד ועוד,עד חגורתו שהייתה בצבע ירוק יפה שכזה,פתאום פחדתי להסתכל בעיניו.

מבטינו נפגשו.

כמו שחשבתי,חייל.

כמו בכל שנה,בתיכון יש חיילים..ילדים,בגיל שלנו,תלמידים כמונו,רק שהם בחרו מסלול כזה..של חיל כלשהו,משום מה ככה זה בחיפה..ואני לא חושבת שזה משהו שיש בשאר בתי הספר.

הסתכלתי עמוק לעיניו,הן היו חומות כאלו..לא מיוחדות ממש,אבל עדיין,הרגשתי משהו.

"אז...זה שלך?" הוא חזר על שאלתו שאני כבר ממזמן שכחתי,

הוא הרים את ידו השחומה במקצת והחזיק בה את הפלאפון שלי.

"אממ" היססתי,"כן,הוא שלי.תודה" אמרתי וחייכתי חיוך ביישני.

"תזהרי,הוא היה על הרצפה" הוא חייך אלי בחזרה,חיוך מקסים.

הושיט את ידו והניח לי את המכשיר ביד,"תודה" לחשתי שפניי אדומות ממבוכה..

"מה?" הוא שאל והסתכל לעיניי,"תודה" אמרתי שוב אבל הפעם הרמתי טיפה את קולי.

חייכנו אחד לשני,מין שקט מביך עבר בין שנינו..אבל זה לא נראה כאילו שזה הפריע ממש.

"אחי,אתה בא?" מישהו מגודל,גם עם מדים כמו של הבחור המקסים והמסתורי קרא לו.

"כן" הוא אמר במהירות,הסתכל לתוך עיניי..כאילו ניסה להגיד משהו,חייך במהירות ונעלם בין כל הילדים בשכבה.

פאק,הוא מקסים. חשבתי לעצמי. אבל ידעתי שזה לא אמור להיות כ''כ שונה מהפעמים הקודמות.אחרי הכל,מי אני שאחד כמוה ישים עלי?

"אמאאאאא! מה זה היה?!" לינוי,שמסתבר עדיין הייתה לידי בכל השיחה ההזויה הזאת הביעה את דעתה.

צחקתי טיפה,"מה שנפל,היה הפלאפון שלי" אמרתי לה בצחוק.

"עזבי אותך מהפלאפון שלך! מציידי שיישבר,איזה כוסון הוא אלוהים,איך קוראים לו?" עיניה ישר נדלקו ונצצו באור,מטורפת על בנים זאתי.

והמילה הזאת,איכס.

"קודם כל תודה רבה באמת! אם הפלאפון הזה יישבר אבא שלי מפצלח אותי על המקום,דבר שני-לא יודעת,הוא לא אמר" עניתי בביאוס קטן.

"סתומה,למה לא שאלת?" היא צעקה,לא הספקתי לענות והיא כבר הסתובבה אל הכיתה ונעלמה לי גם היא.

בערב,לפני שהלכתי לישון,בעצם..מאז שהגעתי הביתה ועד שנרדמתי,חשבתי עליו.

כל הזמן התמונה הזאת שלו רצה לי במוח,הסריקה שעשיתי לגופו ולבגדיו..

התפללתי שאני אזכה לראות אותו שוב,אבל עדיין,פחדתי מאוד.