הגיגית

לי, בניגוד לג'קו אייזנברג, רמי קליינשטיין לא עושה בחילה. אני מכירה בו כיוצר מוכשר וכמלחין מצויין, אבל מודה שהמוזיקה שלו היא לא בדיוק כוס הקפה שלי, בלשון המעטה. אסופת להיטיו, שכבודם במקומם מונח בקלאסיקה הישראלית, נראו לי תמיד חד גוניים, אפילו משעממים, שלא לדבר על קיטשיים, כי קליינשטיין הוא חמוד לכל המשפחה, ולא יעזרו ביטויים כמו "הארץ מתפתחת כמו הזין שלי" ו- "פתאום היא אותי אונסת".

להופעה הוא מגיע עם צוות אדיר, שלא הצלחתי לעמוד על התפקידים של כולם בו (מפקח על הסאונדמן? מפיקה? מפקח על המפיקה?) ושתי משאיות מלאות בציוד, כולל יותר אורגנים מאנשים. הוא מיד מתגלה, ממש כמו השירים שלו, כחמוד אמיתי. שואל אותי לשמי ולשלומי, מסתחבק עם העובדים ועם הצוות העצום שלו.

בהופעה הוא נותן לקהל בדיוק את מה שהוא רוצה לשמוע: מיטב הלהיטים אחד אחרי השני, כולל 'הניחי לי', 'חוץ ממך כלום', 'ביום של הפצצה' ו-'תפוחים ותמרים'. אני תוהה איך הרכב שכולל שתי גיטרות חשמליות יכול להשמע כל כך פופי. הוא משלב בשיריו שירים שלא שלו: באמצע שיר אחד הוא עובר ל- this love של maroon5, ואמצע שיר אחר הוא ממשיך ל- no woman no cry של מיודענו מארלי. בשלב הזה אני כבר חוטפת התקף קיטש כבד. קליינשטיין לא מקל עלי ומתחיל לדבר עם הקהל: "אני מרגיש שכל אחד מכם בא עם מטען, אני לא מתכוון לאכזב אתכם" ו-"אם כל אחד מכם ישמור את תחושת האחדות הזאת שנוצרה כאן אפילו ליום יומיים – אני עשיתי את שלי ואתם עשיתם את שלכם".

אני חייבת להודות, קליינשטיין הוא פרפורמר מצויין, זז נכון על הבמה, יודע להלהיב את הקהל גם כשהוא בקדמת הבמה וגם כשהוא מאחורי הפסנתר. את החלק הראשון הוא מסיים עם 'רדיו' ו'עניין של זמן', הקהל רוקד בהתלהבות. את ההדרן הוא פותח  ב-'שתשאר צעיר לנצח' הלהיטי, ומיד 'ככה את רצית אותי' (ממתי זה שיר שלו??) ו'אש'. הקהל באקסטזה, אף אחד לא יושב על הכסא, לא רוצים שהוא ירד מהבמה. אני רק שמחה שזה נגמר. לא כי ההופעה לא הייתה טובה, פשוט כי המוזיקה הזו לא כל כך לטעמי.

שורה תחתונה:  אם אהבתם את 'קליינשטיין והמועצה' תאהבו גם את סרט ההמשך 'קליינשטיין והמועצה 2'.

אם זה היה אוכל זה בטח היה:  סופגניה עם שוקולד. מתוק מתוק מתוק.