נורא מרגש שהרכבים מניו-יורק באים להופיע בארץ, אפילו מפתיע. כשהם מגיעים העניין מתברר: לסקסופוניסט שלהם קוראים אסיף צחר והוא ישראלי לשעבר. אבל עד שהם מגיעים – הנשמה יוצאת.
כמה שעות לפני כל הופעה עושים הלהקה והסאונדמן באלאנס, מין חזרה בה מחברים את כל הכלים וציוד ההגברה ובודקים שהכל עובד ונשמע טוב. באלאנס ממוצע אורך כשעה וחצי עד שעתיים, והוא חייב אבל חייב להסתיים לפני שהקהל מגיע לאולם. והפעם? בשעה שבה אמור היה הבאלאנס להסתיים החברה רק יצאו מתל אביב! הקהל כבר התחיל לטפטף אל הבר, אבל הלהקה איננה. כשהם הגיעו, אחרי שכבר תלשנו כמעט את כל שערות ראשינו מרוב עצבים, הם מיד נכנסו לאולם והתחילו לנגן, ותיקתקו את הבאלאנס המהיר ביותר שיצא לי לראות: 15 דקות, גבירותי ורבותי, והם הכריזו שהם מוכנים!
הדיגיטל פרימיטיבס הם שלושה: מתופף בעל חוש קצב נפלא וגרוב יוצא דופן, סקסופוניסט, ישראלי כאמור, שלעיתים מנגן את התפקיד הראשי ומדי פעם לוקח את תפקיד הבס כשהוא עובר למעין בראס-קלרינט, אבל האטרקציה העיקרית הוא הבחור השלישי, שמנגן על כלים שהוא יוצר לבד, ושכמותם מעולם לא ראיתי: מדובר על בס שהוא מין קרש דק וארוך ועליו מתוח מיתר שעליו הוא פורט באצבעותיו, ועוד קרש אליו מחובר מיקרופון פיק-אפ קטן בעזרת סרט הדבקה (!), ומיתר עליו הוא פורט בעזרת קשת של כינור, שגם אותה הכין לבד מסיבי ניילון.
הם מנגנים מין פריסטייל-פיוז'ן- ג'ז, מחברים בין קטע לקטע בסולו תופים כך שאין רגע אחד של שקט. מדי פעם מאלתר זה עם הכלים המוזרים בקטע דיקלום שחוזר על עצמו, והולך, בתרגום חופשי שלי, משהו כזה: "ג'ז הוא סתם מילה, אין לו אמא. פעם הייתה לו אמא. אמא שלו הייתה זונה, אמא שלו הייתה מופקרת, אמא שלו הייתה סווינג, אמא שלו הייתה ראג-טיים. לפעמים אני מרגיש כמו ילד ממזר בלי אמא". הם מסיימים בקטע בו כל אחד מהם שר "אני כל כך מאושר, מאושר להיות בחיים" ומקפצים בחיבוק מעגלי שלא היה מבייש אף שבט צופים.
הם נותנים שואו טוב, יש להם קצב ויכולות אילתור מרשימות. רק לא ברור מה פירוש השם: אין להם שום דבר דיגיטלי, מצד שני הם גם בכלל לא פרימיטיביים.
שורה תחתונה: ג'ז בן זונה.
אם זה היה אוכל זה היה: פיטנגו. כזה בטח לא טעמתם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
