לפני בערך שבוע אני והאקס האידיוט שלי נפגשנו במקרה באוטובוס למרכזית.

עשיתי לו היי כזה ואז כשירדנו במרכזית דיברנו קצת מה נשמע וכאלה יבשים, ואז באתי ללכת והוא אמר לי שהוא צריך לנסוע לאיזור שאני נוסעת, שלא לדבר על הקו שאני נוסעת, שלא לדבר על זה שהוא צריך לרדת בתחנה שבה אני יורדת.

העניין הוא שאני נסעתי לפגוש את החברה שלי והוא נסע לפגוש את השרמוטה ההיא.

אז התיישבתי באוטובוס בספסל ההפוך [הרגל מגונה] והוא התיישב מולי. האוטובוס היה די מלא אז משום מה זה נראה לי די לגיטימי.

כמה ימים לפני זה, בעקבות שיחה שהיתה לי עם מישהי שמאוד דואגת לו [והמישהי הזאת היא מה שגרם לנו להישאר ביחד שנה וחצי, שלא תבינו לא נכון], חשבתי להיפגש איתו לדבר ולסגור דברים, לא שכל כך רציתי, אבל משום מה כשהיא ניסחה את זה, הכל נראה הרבה יותר הגיוני [ואני בתמימותי חשבתי שהיא דואגת גם לטובתי ולא רק לטובתו שלו. כמה טעות], אבל דיברתי על זה עם החברה שלי והיא די לא רצתה שאני אעשה את זה, אז אמרתי לה שסבבה, ואני לא אעשה את זה [זה לא שכל כך רציתי לראות אותו מלכתחילה, פשוט חשבתי שאולי זה מה שסופסוף יגרום לו לרדת לי מהגב].

ואז לראות אותו במקרה באוטובוס נראה לי כמו הזדמנות לדבר איתו קצת מבלי להצטרך באמת "לקבוע איתו פגישה" וכאלה, אז באמת דיברנו קצת, ממש בכלליות ככה על המשפחה ועל מה קורה בחיים שלנו והכל, וזה לא שלא ידעתי כלום לפני זה, הוא מספיק מטריד אותי כדי לשמור אותי מעודכנת, למרות שהסיכויים שלנו לחזור נגמרו מבחינתי חצי שנה מוקדם יותר.

בכל אופן, חשבתי שלדבר איתו שיחה כזאת יעזור לו "להשתחרר" ממני קצת וכאלה, ומסתבר שככה באמת היה:

כמה ימים מאוחר יותר הוא התקשר אלי ואמר לי שהשיחה ההיא באמת עזרה לו ועשתה לו להרגיש טוב הרבה יותר, והוא שאל אם אני רוצה לחזור לכיף הזה של חברים טובים כמו שהיה לנו לפני שהיינו ביחד, אז אמרתי לו שזה לא כל כך מתאים לי [בדיוק ירדתי מהאוטובוס והתחלתי ללכת עם החברה שלי], והוא אמר "כיף של חברים טובים לא מתאים לך??" אז אמרתי לו "נכון, לא מתאים לי."

הוא נשמע די משתומם, אבל לא ממש היה לי אכפת.

זה גרם לי ולחופית לריב כ-ל כך חזק, השיחת טלפון הזאת, אבל זה לא משנה כל כך כרגע.

יום או יומיים אח"כ שמרתי בלשכה, ואז בערב כשישנתי לפני השמירה, הוא שלח לי הודעה:

"סתם מתוך עניין.. זה לא מתאים לך או לחופית לחזור לכיף של חברים טובים איתי?"

היתה לי את התשובה מוכנה בראש. היא היתה שם כבר חצי שנה. אבל שוב, חשבתי שזה אולי עדיין לא הזמן הנכון בשבילו לדעת ל-מ-ה אני לא רוצה להיות איתו יותר, ולא היה אכפת לי שישאר עם התירוץ הזה של "לא מתאים לי כרגע", אז ניסחתי את ההודעה הכי עדינה והכי פוליטיקלי קורקט שהצלחתי:

"לי [הכוונה היא- לי זה מפריע, לא לחופית].. אחרי הכל אני עוד כועסת..מצטערת, אני פשוט לא יכולה. אני מעדיפה שנדבר קצת פחות.."

וחשבתי כ-מ-ה שהניסוח הזה טוב ושהוא יכול להבין ממנו דברים מאוד בקלות, עד שהוא החזיר לי הודעה:

"חח זה כל כך טיפוסי.. התגברת וזה ועכשיו אחרי שאני התגברתי את פתאום עדיין שם.. את לא רצינית. לא מתאים לי. ביי"

התגובה הראשונית שלי היתה לרצות לשלוח לו הודעה עם הניסוח המדויק הזה שהיה לי בראש קודם,

ואז חשבתי "היי רגע, תכלס, מה אכפת לי שהוא יחשוב שזה בגלל שעוד לא התגברתי? לא מתאים לו? הוא אמר 'ביי'? מה עוד יכולתי לבקש חוץ מזה?"

ואז הבנתי מה לא בסדר.

את המילה "ביי" הוא אמר לי כל כך הרבה פעמים, גם כשהיינו ביחד וגם מאז שנפרדנו. גם את המילים "לא מתאים לי" שמעתי כבר אין ספור פעמים.

זה יכול ללמד אותי רק דבר אחד- אני לא יכולה להסתמך על זה. אני לא יכולה להיות בטוחה שהפעם זהו זה! שהפעם הוא באמת לא יציק לי יותר! לא יכול להיות שדברים יקרו על פי רק מה שמתאים לו!

אז ישבתי וניסחתי הודעה, קטלנית, כואבת, שאומרת את כ-ל מה שרציתי להגיד לו מאז שנפרדנו,

ולא יכולתי לשלוח לו אותה.

כ-מ-ה כעסתי על עצמי, שעם כמויות הדברים שהוא עשה לי, כמויות הפעמים שהוא פגע בי, שבר לי את הלב ואת החיים, הוציא ממני את הנשמה, פעם אחת, הודעה אחת שתפגע בו, אני לא יכולה לכתוב.

אז בכיתי, כי זה תסכל אותי.

ואז התקשרתי לחברה טובה שלי שהרגיעה אותי והבטיחה לי שהוא לא יפגע בעצמו בשום דרך, אלא מקסימום ישתכר, ואמרה לי שהיא תשלח אליו את אח שלו שיהיה איתו לכל מקרה שלא יהיה, ואז נרגעתי, ושלחתי לו את מה שהיה צריך להיאמר חצי שנה קודם לכן...

"מה אתה רוצה, שאגיד לך שלא סלחתי לך שבגדת בי? הנה, אני אומרת. הפעם   ל-י זה לא מתאים, לא לך."

וזו היתה הפעם הראשונה שאמרתי לו שלא סלחתי לו על זה.

הוא לא ענה לי על האסמס הזה.

אני כל כך מקווה שהוא סופסוף, אחרי 8 חודשים שאנחנו לא ביחד וחצי שנה שהוא יודע ש"כרגע אין לנו סיכוי להיות ביחד", הוא יבין את הרמז.

זה נורא מצחיק, אגב, שאחד הדברים הבודדים שאני שמחה בחיי שעשיתי, היה שגם בלי להיות מודעת לזה, לא שכבתי איתו אפילו פעם אחת אחרי שהוא בגד בי.

אני כל הזמן אומרת: "אני לא צריכה לנקום בו בשום צורה. גם הוא וגם אני יודעים שהייתי הדבר הכי טוב בחיים שלו. הנקמה הכי טובה שאני יכולה לעשות היא פשוט לעמוד בצד, לחייך, ולראות איך הוא הורס לעצמו את החיים במו ידיו."

אני יכולה לשקם קצת את החיים שלי,

ואיזה מזל שללכת לראות קב"נית זה על חשבון הצבא:]

בנימה אופטימית זו, וכרגיל, בלי ציפיות לתגובות כי אתם גרועים,

שיהיה יום נחמד לכולכם,

סיון.