היי.

שנה טובה, אני מניחה.

חיכיתי שהחודש הקודם יעבור ואני אוכל לכתוב קצת כמה אני אוהבת את החברה שלי בלי שההודעה האחרונה מהחודש הקודם תפריע.

אוקטובר התחיל.

לא בא לי לכתוב עליה שום דבר נחמד.

אני אוהבת אותה.

לתדהמת הקורא הקבוע הפיקטיבי היחיד שיש לי, אנחנו אפילו עוד ביחד.

למרות התקרית ההיא.

אבל, לא יודעת.

כבר אין לי כוח.

מאסתי בלומר לה שאני אוהבת אותה ולקבל "טוב" בתשובה. מאסתי בלשאול "מה קורה?" ולקבל "כלום" בתשובה [גם כשה"מה קורה" בא בתור "קרה משהו", וגם כשהוא בא בתור פאקינג "מה נשמע"]. מאסתי בלשתוק 10 דקות בטלפון מתוך שיחה של רבע שעה. מאסתי.

אז נשארה לי רק תקווה אחת- הפסיכומטרי שלה.

עוד שבוע המבחן.

היא הבטיחה לי שאחרי הפסיכומטרי הכל ישתנה, ושסופסוף באמת יהיה לה זמן אלי ועוד כלמיני דברים.

אם אני מאמינה בזה? לא.

אם אני מקווה? כן, אבל כבר הרבה פחות משנה לי מפעם אם זה לא ילך.

עכשיו אני כבר משוכנעת שאנחנו לא מנט טו בי.

אוהבת אותה, מאוד, אבל זה לא תמיד מספיק. היא שונאת שאני אומרת לה שזה לא מספיק.

אז הפסקתי גם להגיד לה שאני אוהבת אותה. נראה מתי היא תשים לב.

זה לא שיש בה איזשהו דחף לומר לי את זה מעצמה, לא.

הדחפים היחידים שלה זה להתלונן, או להגיד שמשעמם לה או רע לה, ולפסול כל עצה שיש לי בנושא.

ולסקס.

אני הרבה יותר מעדיפה לדבר איתה במסנג'ר מאשר בטלפון.

בטלפון יש שתיקות, ויש אותן גם במסנג'ר, אבל לפחות במסנג'ר אני יכולה תוך כדי לכתוב פה פוסט או לעשות שטויות בפייסבוק וכאלה.

ולא מרגישה רע עם עצמי על הכסף, כמו שאני מרגישה כשאנחנו בטלפון והיא תוך כדי רואה טלוויזיה ויש שתיקה.

זה מפגר.

פשוט כי לא ידעתי אם עד אז עוד נחזיק.

היומולדת שלה בשבת.

מעניין.

מעניין אם נחזיק עד אחרי הפסיכומטרי שלה. הוא ביום שלישי.

מעניין מה יהיה אחריו.

בעצם, לא כל כך.

או שילך, או שלא.

מעניין, אם לא ילך, אם יהיו לי את הביצים הדרושות.

אני מאמינה שלא.

אני מקווה שהשנה שלכם תהיה רק קצת יותר טובה מהשנה שעברה,

ושתזכרו תמיד שהדברים הקטנים הם בעצם השינויים הגדולים..

שנה טובה.

סיון.