אחרי פרסום הפוסט הקודם ממש רציתי לערוך, לכתוב על זה שיום אחרי סוף חופש סוכות יש לנו חצי שנה,

ועל זה שבמסנג'ר השיחה שלנו חיה קצת בנסיון שלה לשלהב אותי לתכניות שלה לחצי שנה שלנו ו"אם את סיון את תאהבי את זה", ו"בואי רעבה, תצומי שבוע אם את יכולה".

שמחתי קצת מתחיית השיחה ומהנושא הנחמד שהיא כללה,

אבל ידעתי לא לשמוח יותר מדי, ידעתי שזה זמני ושאין לי למה להתרפק על השטות הזאת, כי היא גם ככה עוד מעט תחלוף.

עכשיו ההורים שלה אמרו לה שתעזוב את המחשב אז התקשרתי אליה והיא אמרה לי ש"עכשיו אמא שלי אמרה לי שאת כן יכולה לבוא מחר" [היתה לי הרגשה שזה יקרה], אז אמרתי לה שלא סיימתי להכין את המתנה, ובאתי להוסיף "אז אני אתן לך את החלק הזה שלה מתישהו אחר", אבל היא אמרה לי "אז אל תבואי", ובאמת שלא היה לי כוח להתווכח, אז פשוט שתקתי.

ואז שאלתי אותה "מה קרה שאמא שלך פתאום הסכימה?", כי היה ברור לי שקרה משהו, וה"שום דבר, היא פשוט הסכימה" שלה, ומנגינת הדיבור של המילים שלה, רק חיזקו את ההרגשה שלי שהיה פה איזשהו ריב שלהן.

אז אמרתי "סליחה ששאלתי".

בעודי חושבת על זה למשך איזו שניה, היא אמרה לי "לא משנה, אני אלך לסיים עם הפסיכומטרי ביי", וניתקה.

גם זה לא באמת הפריע לי.

מצחיק כמה שזה לא מפריע לי, כמה שזה לא עצוב.

עצוב כמה שהרגעים המשמחים לא משמחים אותי.

מעניין אם אני סתם עושה אנרגיות רעות ומפיצה שליליות בקשר ובגלל שאני יודעת שיבוא משהו רע, אני לא מנסה שיבוא משהו טוב ובגלל זה באמת מגיע משהו רע.

ניסיתי כל כך חזק, כל כך הרבה פעמים,

כן לחשוב מחשבות טובות ולנסות להשפיע על זה לטובה כדי שזה ישתפר.

ולא בדיוק הלך.

אז אני מעדיפה לתת לעצמי את הזכות לחשוב מחשבות רעות בלי להרגיש רע או להרגיש שבזה תלוי הקשר שלנו.

סתם רציתי לפרוק.

יו נואו,

תגובה תתקבל בברכה וכאלה:/