הבטחתי היום לטליק שאני אחזיק אצבעות להפועל ירושלים במשחק האליפות היום על אף היותי מכביסטית מושבעת, וגם החזקתי ואפילו איחלתי בסתר ליבי לדן שמיר דאבל... ואז כי אלת המזל הרי צוחקת עלינו תמיד, בפעם הראשונה שמכבי עשתה ייתרון זה היה בשתי השניות האחרונות של המשחק. אז יקירי, אני מצטערת, לרגע האמנתי שעוד תהיה פה היסטוריה, אבל במכבי כמו במכבי, אין דבר כזה שאין דבר כזה... וברגע של מכביסטיות אני חייבת לומר תודה לבורשטיין שנזכר, קצת מאוחר אבל נזכר, שהוא בעצם שחקן כדורסל...
אני היום בקטע של התייחסויות לאחרים אבל קראתי את זה אצל אדם ולא יכולתי שלא להתייחס בהקשרים אחרים, הנוגעים אליי כמובן. כבר כתבתי פה פעם שיצאתי לפני שנתיים למסע, לחפש את מה שאהבתי פעם בדיקלה ולהיזכר למה חשבתי שיש לה זכות קיום. עד אז התנהלתי, כמו כולם, בין עבודה ללימודים ולרגע לא עצרתי לתהות מה קרה לי. חשבתי שאצל כולם זה ככה, ואין מה לעשות, עטיתי את מעטה הציניות וכל ההערות על השינוי החליקו מעליו. ואז בשיחת ארבע עיינים אל תוך הלילה העיר לי חבר יקר שהשתנתי, ולא לטובה. זה היה ההדהוד הראשון, אחר כך כבר החלטתי: תעצרו את העיר, אני רוצה לרדת... וירדתי לשנתיים שלמות.
עצרתי את הכל (לא במובן הפיזי כי אין לי אפשרות כלכלית כזו אבל במובן הנפשי) שקעתי לקיפאון ואולי לרגעים גם לדיכאון. לא הצלחתי לזכור מה היה בי שאהבתי פעם, לא הצלחתי לשחזר, ועד כמה שהייתי קשה איתי כך הייתי קשה עם הסביבה. בחנתי את כולם ורציתי שהם יוכיחו שהם ראויים לקחת חלק בעולמי המתפורר. התרחקתי מהסביבה האוהבת והתומכת מתוך אמונה שאולי ככה אחזור לעצמי ואמצא מה השתנה בי...
אחרי שנתיים גיליתי רק דבר אחד על עצמי: זו אני שמפריעה לי לראות מה יפה בי, זו אני שחוסמת לי את הדרך למצוא איך אפשר לאהוב אותי. אחרי מסע ארוך ומפרך בין נפתולי הדרך שזנחתי מאחור, אחרי נבירה במעמקי המחשבות מצאתי את עצמי. אני לא מרוצה, עדיין, ועוד רחוקה הדרך אל האושר, ההשלמה והניצחון, אבל בפעם הראשונה אני מרגישה, כמו שאדם מרגיש שאני לא צריכה שתאחלו לי בהצלחה, היא כבר פה ואת כל העזרה שאני צריכה, אני יכולה לתת לעצמי, בפעם הראשונה זה הרבה זמן.
ועכשיו? עכשיו אני יכולה לעלות חזרה לרכבת החיים, לחזור לחפש את הסביבה המוכרת והאהובה, לחשוב על בן זוג ואולי אי שם בעתיד על משפחה, כי עכשיו יש לי אותי לצידי ואני אשמור עליי, לאורך כל הדרך, ואתם... מי ייתן ותהיו פה לחלוק איתי את החוויות ואת רגעי הניצחון שעוד יבואו, וגם, לצערי, את רגעי המשבר שעוד לא תמו מהעולם...
אמן אמן אמן
דיקלה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
