דיקלה שאינה קלילה

היה לי דיון ארוך עם אדם השבוע. דיון לגבי ההאשמות שלו את ה"אמא הפולנייה" בצורך הזה שלנו להגיע כל הזמן הכי רחוק שאנחנו יכולים, גם אם זה על חשבון דברים אחרים: בריאות, שפיות וכדומה. אני באמת חושבת שאין עם אחר שעסוק כל הזמן בלרדוף אחרי הזנב של עצמו מתוך שאיפה להגיע יותר רחוק ולא סתם מדברים באנגלית על ה-Jewish mom. חוץ מזה שהטיעונים שלנו להצדקות האלו (ראו ערך אלפיים שנות גלות וכדומה) אינם מצדיקים כלום חוץ מאשר את העובדה שאנחנו התמכרנו לאמונה הזו שיש צורך לשאוף ליותר בכל מחיר.

אין בישראל אנשים צעירים שיאמרו שהם רוצים להיות, נאמר, מלצרים, או אנשי שירות לקוחות, או ספרים או אופים. כולם רוצים להיות, כמו הילדה הקטנה מהפרסומת למכללת תל אביב "מנהל גדול, כמו אבא שלי". או ליתר דיוק: מנהל גדול, יותר מאבא שלי...

והרשתי לעצמי, ואני בטוחה שאדם יסלח לי... להעתיק קמצוץ ממה שנכתב שם בהשתלשלות הדברים:

אדם: "אבל השאלה שנשאלת היא לא מי אשם אלא מה יש בעם היהודי בכל העולם שגורם לנו לנוע קדימה? מה יש בנו, למה היהודים מצליחים בכל העולם, למה הם רופאים, עו"ד, ברוקרים, סוחרי יהלומים וכו’? יש בכולנו איזו שאיפה פנימית להגיע הכי רחוק שנוכל. מאיפה היא באה?"

אני: "אני לא יודעת מה יש בנו אבל זה מעצבן. זו תחושת רדיפה מקוממת, זאת אומרת: הלו??? אין ערך למנקי רחובות? ולספרים? ואופים? למה כל מאפייה היא קונדיטורייה וכל טבח הוא שף??? ולא נראה לי שזה קשור לפולניות, זו תחושת רדיפה טיפשית ומיותרת..."
ובאמת, כל פעם שההורים שלי שואלים איך הולך עם כתיבת התיזה שלי, ואם החלטתי לגבי דוקטורט, אבל לא אכפת להם איך היה לי בעבודה. כל פעם שהם לוחצים על אחותי ללמוד יותר למבחנים, ולא מאושרים באושרה על החבר החדש. כל פעם שהבמאית שלי מספרת שאמא שלה עדיין רוצה שהיא תגיע רחוק ו"חדשות מקומיות זה לא רחוק". כל פעם כזו זה מכה בי... אחנו מחסלים, לאט אבל בטוח, את הסיכויים שלנו לשרוד, כי מי שרודף אחרי הזנב של עצמו, בסוף מקבל סחרחורת ונופל...

מבטיחה שפעם הבאה יהיה פחות פסימי

דיקלה