דיקלה שאינה קלילה

אף פעם עוד לא פיטרו אותי. במקרה הכי גרוע החוזה הסתיים ואף אחד משני הצדדים לא ממש היה מעוניין להמשיך אותו. תמיד עזבתי, תמיד עם מכתבי המלצה. תמיד אמרו לי שהדלת פתוחה לחזור אם ארצה, ולא רציתי, אף פעם...

עכשיו מפטרים אותי, בעצם אותנו, את כולנו. החברה נסגרת, הפקת החדשות המקומיות עוברת לאחריות רשות השידור (ובהזדמנות אחרת הדיון על עשיית הצדק ההיסטורי באיחור של שבע עשרה שנים לערך). אנחנו מושלכים כלאחר יד, כי פרילאנסרים, עובדים ללא תנאים שכמונו, יש כמו זבל ולמה שJCS חברת האם שלנו, תרצה לקבל אותנו? כל התחושה במערכת היא של אס"ק (אווירת סוף קורס), עוד רגע הסוף יגיע ובכלל: "מה תעשה? תפטר אותי?".

אני תמיד חשבתי ועדיין חושבת, שהערך העליון צריך להיות מקצועיות. אם נגזר עלינו שיפטרו אותנו, בגלל החלטות שאין בכוחינו לשנות, אז לפחות נסיים את זה יפה שנוכל לומר שהיינו פה ועשינו את זה כמו שצריך עד הסוף. אבל אחרים לא חושבים כמוני. כל בקשה הופכת למלחמה, כל ניסיון להפיק מהדורה ברמה נורמלית, כזו שעד לפני חודשיים הייתה ברורה מאליה הופך למלחמת עולמות. כולם רק עסוקים בלשלוח קורות חיים, להעביר אחד לשני כתובות מייל והצעות עבודה ולבדוק למי הציעו מה, איפה ובכמה כסף. אני רק מרגישה שהכל טובע עליי ואני כמו עכבר מנסה לברוח, לאן שלא יהיה.

במסגרת הזו הייתי אתמול ב"ראיון", יותר נכון יהיה לקרוא לזה שיחה, עם המפיק של המהדורה בתל אביב. הם דווקא נשארים לעבוד כי יש להם איזה 50 הפקות בחודש וזה מספיק כדי לממן להם משכורות. הוא הציע לי כמה דברים. לא מה שרציתי אבל יותר טוב מכלום ואני מתחילה מחר... בתקווה שהפוטנציאל שיש לזה לגדול יתממש כי אחרת זה יהיה חבל.

תאחלו לי בהצלחה ובכלל: "אם יהיה זה שנית, נא יהיה זה אחרת..."

לימים טובים יותר...

דיקלה

קראתי את זה ופשוט לא האמנתי. האם עצם העברת ביקורת של כותב בלוג על בעל שררה ועמדה (במקרה זה רפי גינת) עשויה לפגוע בו בצורה כל כך קשה, אם כן, אז אנא הגענו? אדם מפרסם בבלוג שלו דעה, אמירה, ומוגן על ידי חופש הביטוי שאמנם תקף בכל סוגי המדיה, אבל לתחושתי תקף יותר באינטרנט. לאותם מיעוט באוכלוסיית העולם ששולטים באינטרנט זהו מדיום דמוקרטי ואין ערך למהו מעמדך בעולם שבחוץ, פה אתה שווה לאחרים.

כך או כך לענייננו, מפרסם אדם את דעתו האישית בבלוג שלו והדבר גורם לפיטוריו. זה מביא אותי לחשוב שאורוול לא ממש טעה ב1984, רק טעה בשנה. מה זה קריאה בבלוג אם לא "משטרת המחשבות" וצנזורה על מילים? יש פה בדיוק שאיפה להעלמת מילים ודעות.

התקשורת הmass media לא כל כך מצליחה למלא את התפקיד שייעדו לה במקור: להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה, ודווקא המדיום שאיש לא צפה זאת הופך להיות הדמוקרטי ביותר. זה המקום להצגת דעות, לקריאות אופוזיציוניות ולשינוי שמתחיל מלמטה. אם דווקא על המקום הזה, הדמוקרטי כל כך, ישתלטו בעלי השררה, אם פה אנשים יפחדו להביע את דעתם ולשתף אזי כל עקרונות חופש הביטוי עליהם מושתת המשטר הדמוקרטי אינם תקפים עוד.

כנראה שיש לנו כחברה אנושית צורך לקלקל לעצמינו כי אחרת אני לא מצליחה להבין את סתימת הפיות הזו, ויותר מכך: אני לא מצליחה להבין את שלוות הנפש שכולנו מקבלים את זה. כי חלק מהקוראים בטח הנידו בראשם ותהו מה אני רוצה מהם והאמינו ש"ככה זה בכל מקום" ואילו אני אחרי שאסיים לכתוב את הבלוג לא אתעסק עם זה יותר ולא אלחם על חופש הביטוי ברשת.

נשאר לי רק לקוות כי אנחנו כקבוצה חזקים מהיחיד וכי יחד ניצור מצב ש"אפקט הרשת" כפי שנוהגים לקרוא לו ישפיע כי אחרת, אחרת אורוול צדק ו1984 זה כאן ועכשיו.

נקווה שלא... ננסה שלא... ונשמור פה, בחלקת האלוהם הקטנה שלנו על חופש הביטוי...

דיקלה 

היה לי דיון ארוך עם אדם השבוע. דיון לגבי ההאשמות שלו את ה"אמא הפולנייה" בצורך הזה שלנו להגיע כל הזמן הכי רחוק שאנחנו יכולים, גם אם זה על חשבון דברים אחרים: בריאות, שפיות וכדומה. אני באמת חושבת שאין עם אחר שעסוק כל הזמן בלרדוף אחרי הזנב של עצמו מתוך שאיפה להגיע יותר רחוק ולא סתם מדברים באנגלית על ה-Jewish mom. חוץ מזה שהטיעונים שלנו להצדקות האלו (ראו ערך אלפיים שנות גלות וכדומה) אינם מצדיקים כלום חוץ מאשר את העובדה שאנחנו התמכרנו לאמונה הזו שיש צורך לשאוף ליותר בכל מחיר.

אין בישראל אנשים צעירים שיאמרו שהם רוצים להיות, נאמר, מלצרים, או אנשי שירות לקוחות, או ספרים או אופים. כולם רוצים להיות, כמו הילדה הקטנה מהפרסומת למכללת תל אביב "מנהל גדול, כמו אבא שלי". או ליתר דיוק: מנהל גדול, יותר מאבא שלי...

והרשתי לעצמי, ואני בטוחה שאדם יסלח לי... להעתיק קמצוץ ממה שנכתב שם בהשתלשלות הדברים:

אדם: "אבל השאלה שנשאלת היא לא מי אשם אלא מה יש בעם היהודי בכל העולם שגורם לנו לנוע קדימה? מה יש בנו, למה היהודים מצליחים בכל העולם, למה הם רופאים, עו"ד, ברוקרים, סוחרי יהלומים וכו’? יש בכולנו איזו שאיפה פנימית להגיע הכי רחוק שנוכל. מאיפה היא באה?"

אני: "אני לא יודעת מה יש בנו אבל זה מעצבן. זו תחושת רדיפה מקוממת, זאת אומרת: הלו??? אין ערך למנקי רחובות? ולספרים? ואופים? למה כל מאפייה היא קונדיטורייה וכל טבח הוא שף??? ולא נראה לי שזה קשור לפולניות, זו תחושת רדיפה טיפשית ומיותרת..."
ובאמת, כל פעם שההורים שלי שואלים איך הולך עם כתיבת התיזה שלי, ואם החלטתי לגבי דוקטורט, אבל לא אכפת להם איך היה לי בעבודה. כל פעם שהם לוחצים על אחותי ללמוד יותר למבחנים, ולא מאושרים באושרה על החבר החדש. כל פעם שהבמאית שלי מספרת שאמא שלה עדיין רוצה שהיא תגיע רחוק ו"חדשות מקומיות זה לא רחוק". כל פעם כזו זה מכה בי... אחנו מחסלים, לאט אבל בטוח, את הסיכויים שלנו לשרוד, כי מי שרודף אחרי הזנב של עצמו, בסוף מקבל סחרחורת ונופל...

מבטיחה שפעם הבאה יהיה פחות פסימי

דיקלה