Lost Chronicles Of The Phoenix...

החיים יותר יפים ממה שאני רואה אותם רוב הזמן...

אני סתם לא מעריך את הדברים הקטנים האלה...אלה שעושים את כל ההבדל...

יש לי הרגשה מוזרה....הרגשה של ריקנות...הרגשה של פחד...

וזה לא משהו שלילי...זה פשוט משהו שאני מסרב לעזוב...

עשיתי טיול אתמול...אף פעם לא אצליח להתרגל להרגשת החופש הזאת כשאתה מטייל לבד עם המוזיקה והסיגריות בעיר...לא חשוב לאן ללכת אם מי לדבר...פשוט ללכת...לחשוב...לשיר לשמוע ולדבר...לעשן סיגריות ופשוט להשתחרר...

היה לי כיף לשמוע אתמול מאירקה....אני מתגעגע לזמנים האלה

אני מתגעגע לאהוב, מקווה שזה יבוא בקרוב כי זה קשה בלי...

הכל משתנה...לכל מקום שאני פונה, כל מי שאני מכיר...הכל...

אני השתניתי בסופו של דבר...חיובי? אני מניח שכן...

לפחות אני כבר לא לובש בנדנות=)

____________________________________________________________________________

השתקפות-אנטוני פיניקס

זה שיר על בנאדם קטן, או יותר נכון עליי,

והעולם הגדול שאני משאיר מאחורי.

הכל מתחיל בנקודה שהחלטתי לסיים

את הסיפור האחרון עם המילים "עד מתי?!"

בחיי, אני רק ילד ששורד לחיות,

ומתכנן בדרך לעשות כמה בעיות...

אז קח כמה נשימות, אנחנו מתחילים,

זה שיר עליי אז בוא תכיר ותתמכר למילים.

הכל מתחיל באמצע יולי שנת 88,

אני עדיין זוכר ת'בית שהיה לי פעם,

ואם הזיכרון הזה הכל כמעט נעלם,

הכל נראה לי מעורפל ומגושם כאילו

 לא באמת אני זה שהייתי שם.

אני זוכר את הפנים של אבא,

 שגם הוא כבר לא קיים

אז בעצם העולם שלי, מחזיק רק בזכותה

אני שותק אבל אוהב אותה...

לא היכרתי ת'רחוב מקרוב,

כי יש לי משפחה שלימדה אותי,מה זה לאהוב

כמה זה טוב, שיש את התמיכה הזאת

שלא מרשה לך להתרסק ומחזיקה אותך קרוב!

ומסרבת לעזוב, ודוחפת קדימה,

גם כשהייתה את האצבע שאותי האשימה.

אז התקדמתי לא מעט מאז,

 והמשכתי לרוץ לבד כששום דבר אחר לא זז!

למדתי לצייר את הקווים שמספרים עליי הכל,

ואז הבנתי שגם אני יכול!

להצליח בחיים האלה, ולסחוט מהם

את כל טיפות האושר שמגיע לי.

אז הלכתי לרקוד, להזיז קצת ת'רגליים

שם פגשתי אותך, אותו מלאך ללא כנפיים.

 מה אם לא הייתי בא? לא הייתי פה עכשיו,

רק בזכותך אני יכול לעוף...ואני עף!

התמכרתי לבמה, לעמוד שם כשהדופק משתולל,

והאושר, מתחיל להתעקל!

שם פגשתי גם אותך,  אותה בלונדינית עם עיניים ירוקות,

אני זוכר את אותו הלילה...

שבו הכל יכל לקרות, אני עדיין מסרב

להוציא אותך מתוך המחשבות

אבל הזמן לא עצר מאז,וגם אנחנו לא

אז המשכנו כל אחד בשלו...

בתקופה הזאת התחלתי לכתוב,

ולאהוב את המילים שמספרות את החיים שלי.

היה לי טוב עם התמימות שהשתקפה

 בתוך עיניים של חולם ילדות, לא חיפשתי משמעות.

טעות, הזמן עשה את שלו,

וניסיון חיים הביא עוד צלקות לאוסף.

ועוד כאב ששנאתי בזמנו,

היום אני מבין שאלה הדברים שאני אוהב בעצם...

 אז הנה, היום אני לובש מדים

ומגן על מדינה שאף פעם לא הייתה שלי!

יש לי ת'אנשים שיהיו כאן כשהכל ייגמר,

 אותם שלא וויתרו עליי ולא נתנו לי לוותר!

ובכלל, אני אוהב ת'שקט...

הוא מחזיר את כל הזכרונות אלי...

ששש... רק תקשיב לשקט

גם ככה כבר אמרתי יותר מדי...

פיס!